"כתבתי לו שיר", סיננתי מבין שפתיי בין הלגימות הארוכות
מהבירה.
חצי כוס גולדסטאר על השולחן הקטן והעגול, החצי השני כבר בדרך.
היא עמדה עם הגב עליי, יכולתי להצביע על אותו הרגע בו הכדור
הכבד פוגש את הפרקט והתגלגל לו לעבר הפינים הלבנים שעמדו שם
בקצה המסלול, 12 מסלולים צמודים אחד לשני, ההוא במספר 8 קפץ
לאוויר והניף ידיו בתנועת ניצחון לאחר שסוף סוף הוציא סטרייק.
ההיא שם, במסלול 3 חוזרת לכסאה לאחר ששוב לא הצליחה לפגוע
ביותר מ3 פינים רצוף והמסך מעל לראשה מורה על מהירות של 9.94.
ורק היא עומדת עם גבה אליי, מסתובבת אלי אט אט ולא ממתינה
אפילו לראות כמה הצליחה בסיבוב הזה.
שפתיי התנתקו מהבירה, חופנות ביניהן עוד סיגריה שמיהרה
להידלק.
שאפתי את אותה שאכטה ראשונה, הרגשתי איך היא עוברת לי בגרון,
מגיעה לחלל ראותי ונספגת טוב טוב.
היא לא הורידה ממני מבט, מחכה להסברים. מחכה לתירוצים השונים.
היא ידעה בדיוק על מי אני מדברת. היא ידעה שלא סגרנו את הנושא
בפעם האחרונה בפאב, או בפעם שלפניה שהחלטנו שהוא אידיוט, וגם
לא בפעם ההיא שדשנו בנושא בפעם המיליון והגענו למסקנות החותכות
שזה לא יקרה. שדי. שצריך להמשיך הלאה.
"לא התאפקתי. הוא ביקש ממני שאני אכתוב לו שיר לפני שהוא נכנס
לניתוח..."  אמרתי כמתחרטת שסיפרתי לה בכלל.
"וזה יעזור לך במשהו את חושבת?" שאלה כלא מאמינה שאני חוזרת
לשם שוב.
"כן. לא. לא יודעת." יריתי. "הוא ביקש אז בתור ידידה..." היא
לא נתנה לי אפילו לסיים את המשפט.
"מה יהיה איתך תגידי? כיף לך? נעים לך? את נהנית לסבול? מה?"
"עשיתי קצת חושבים", אמרתי ברצינות.
ברקע הכריזו כי על כל סטרייק בדקה הקרובה, משחק חינם פעם
הבאה.אנחנו אפילו לא קמנו לכיוון המסלול.
"החלטתי קצת לעשות סדר בחיים", המשכתי, מודעת לכמה מגוחכת אני
נשמעת, "גם שלחתי לג'ון מכתב. לא דיברנו כבר חצי שנה... מעניין
מה איתו", חיוך עלה על שפתיי ועיניי נדדו לכיוון המסלולים.
"את חסרת תקנה, אהה? מה ג'ון פתאום??? לפני שנייה כתבת לצחי
שיר ועכשיו..."
עכשיו כבר התפשט אותו חיוך מוכר וחמים על שפתיה.
אותו חיוך שהיה לה כל פעם שבאתי וסיפרתי לה על כל אותם סטוצים
חסרי משמעות שעברתי ב(כמעט}שנה אחרונה.
אלו שנמשכו יממה ואלו שנמשכו יותר. כל החרטות על אותם רגעים
מיותרים.
"אז את רוצה לשמוע את הלהיט הבא שכתבתי ושהוא ילחין?" שאלתי,
שוכחת לגמרי מהשיחה שהחלה להתפתח על ג'ון. על הגעגועים, על
המחשבה עליו שחזרה. על הפקפוק ב"לא" המהיר שאמרתי כתגובה לאותה
טבעת.
חייכתי וקמתי מהכסא, צועדת לכיוון המסלול.
הכדור מתגלגל, המסך מורה על 23.21 קמ"ש. לא רע.
אבל שוב נפלו רק 9 פינים.
כל כך קרוב ועדיין... לא בדיוק זה.
ירדתי מהמסלול, חיוך ענק מרוח על שפתיי, לגמתי את מה שנשאר
מהבירה בשלוק אחד, התיישבתי לידה והדלקתי סיגריה נוספת.
דיקלמתי לה את השיר המלא בגעגועים לאהבה שלא קיימת ושכחתי שיש
לי זריקה נוספת.