אני שונא את הבן זונה הזה.
אם הייתי יכול...רק אם הייתי יכול...הייתי הורג אותו. מה זה
הורג אותו...רוצח אותו. מבתר אותו ל-12 חלקים שווים ומאכיל את
עופות השמיים ב-שס"ה גידיו ובכמה נימים שלא יהיו לו. אם מישהו
היה חוזה בדמיונו את הצורה שבה אני מתעתד לכלות בו את זעמי
העצור, היה וודאי חושב אותי לכירורג על הדיוק ואמנות הביצוע
המדוקדקת. בסכין הייתי משסף לו את הצוואר, בגרזן הייתי חובט
בגולגולת הכעורה שלו עד שכל המוח שלו היה מתפרץ החוצה
באינרציה.

אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן, אחרי הבן זונה הקטן. בכל פעם
שאשתו שולחת אותו מהבית לקנות תרופות אני מחכה לו מעבר לפינה
ורושם את רשמיי. בהחבא, מתחת לפנס, אני משחיז את הכעס ומחדד
אותו כתער לקראת הרגע בו אקפוץ עליו טרוף חימה, אטיל בו מום
ואשלח אותו לשיירת מלאכי שמיים בלי רגליים, ידיים, אוזניים
ושפתיים.
כל ישותו מדיפת השיכר כבר נתבהמה מחטא ההימורים. לפעמים כשאני
חושב על זה, אני נפעם כמה רשעות יכול להכיל בן זונה אחד קטן
בגוף כה מצ'וקמק, מקומט ושטני כמו שלו. כה קר לב הוא, עד שפעם
אחת כששלחה אותו אשתו בדחיפות לקנות תרופות לבנם החולה שנאנק
מקדחת, הלך ובזבז את הכסף בהימורים! הילד מת כעבור כמה ימים.
אתם מבינים? בן זונה כזה? שאני לא ארצח אותו? כינה, בסך הכל
כינה אני הורג. לא בן אדם. שלא תחשבו שהמצאתי משהו. לא אני
הייתי הראשון שסיגל לעצמו תכונות אלוהיות וחשב לו לעצמו שיש לו
הזכות המוסרית לפסוח על דמם של אחרים. זה היה הוא! כן כן, הוא.
ככה הוא היה אומר כשהיו שואלים אותו מה דעתו על רצח: ''רצח? יש
אנשים שטובים במותם יותר משהם טובים בחייהם''. זה היה הלך
הדברים שלו. פעם טובה הייתה לו משכונאית זקנה במותה מאשר בחיה,
ופעם איזה טפיל אחר. מוח מעוות, אני אומר לכם.

אתם יודעים על מה אני הכי כועס? על זה שהוא שיחק בי. הוא לקח
אותי, בן אדם תמים, סטודנט, אינטיליגנט, בן למשפחה שאומנם שם
עושרה לא יצא למרחוק - אך עם זאת משכילה ביותר, ושיחק בי משל
הייתי בובה על חוט. מריונטה מרופטת או ממשלת בובות. אין לי
בעיה עם זה שיש לו מוח חולני. ממש לא. עם זה הוא צריך להתמודד
הרבה לפני אנשים אחרים, ואני בטוח שסבלו עולה על שלי מסיבות
אלו. אבל יש לי בעיה עם העובדה שהוא מצא פורקן לחולניות שלו
בעזרתי! עשה בי שימוש. ליהק אותי לתפקיד מסוים ולאחר מכן עשה
בי שימוש מופרע ונפשע וזנח אותי ברגעים בהם נשארתי לשאת
באחריות למעשיו הוא!
אני מכולם נבחרתי להיות האיש שלו. לא יודע מה דווקא בי מצא חן
בעיניו. "אולי הוא בכלל מעוניין להגיע לאחותי בעזרתי", חשבתי
לעצמי. אך מה לו ולה. אפילו נדוניה אין לה לתת, על אף יופיה
המטריף. כנראה שהייתי נואש. והוא הריח זאת בחושים החדים שלו
כמו כריש שתוקף כשהוא מזהה פחד. הייתי זקוק לכסף, ונהיתי אחרי
מקסמי השווא שלו כמו תינוק מסונוור. אבל האם בגלל זה מן הראוי
לתפור לי תיק כזה? לתקוע אותי במצב בו אני נמצא כרגע? אני מודה
שאני חב לו משהו. בכל זאת, בעזרתו אני מפורסם בכל רחבי העולם -
אבל הוא ידע שהוא עושה מעשה שפל! הוא ידע את זה! אני הייתי
בטוח שהכל הצגה...שהכל אחיזת עיניים. כמו מחזה. אם רק הייתי
יודע שאני אשא באחריות גם בחיים האמיתיים...תהא אשר תהא התהילה
שתיפול בחלקי, יהיו אשר יהיו מספר מטבעות הכסף שאשלשל לחפתי
אדרתי הבלויה מתפקיד זה...בחיים לא הייתי מסכים.

פעם אחת יצא בגפו מביתו. אני הייתי במקומי הקבוע מתחת לפנס
במרחק כ-30 מטר ממנו. הייתה זו שעת לילה מאוחרת וערפילים כיסו
את השמיים השחורים וזרועי הכוכבים. אדרתי המרופטת והבלויה,
כולה טלאים-טלאים מעשי תופרת עלובה, נתכסתה כבר מזמן בלובן
השלג שלא הפסיק לרדת זה ימים רבים. הגסתי דעתי לצאת ולהלך
אחריו. עודו פוסע בצדי הכביש, צילו המקומט והמגושם אף יותר
מגופו עשה רושם כאילו הוא מתקרב אליי יותר ויותר. החלטתי להצר
צעדיי שמא יבחין בי.
זה מספר שנים שלא התראינו. אני ריציתי את עונשי, שילמתי את
חובי לחברה אותה כה שנא. שילמתי את מחיר טירופו ורשעותו בעוד
הוא המשיך בחייו הוא. גידל ילדים, המשיך לחפש לו אנשים נוספים,
צבר עושר אותו בזבז על הימורים לפני תרופות לשאר בשרו ובכלל
המשיך להשאיר על העולם את חותמו הנבזי. אבל אני? קפאתי בבית
סוהר. 8 שנים קיבלתי על פשעים לא לי! על פשעים כשחקן בהצגה! על
מעשי נבזות ושפלות שנכתבו לי על ידו! אבל עכשיו אני
כאן...מוכן...ואתה תשלם על זה.

כעבור חודש תפסתי אותו על סף ביתו. עם הגרזן שלקחתי מהחצרן
חבטתי בגולגולת שלו אגב קתארזיס וזיכוך נפש. טפיל, הרגתי טפיל
בסך הכל. אחד שישב על עורקה של החברה ומצץ את דמה. בכספו ניתן
לכלכל 10 משפחות עניות. מה הוא אדם אחד, מרושע ונפשע בחייו,
ביחס לסבלן של 10 משפחות? אז רצחתי אותו. חה חה חה. אתם חושבים
שאני פסיכי, מה? רק תקראו, תקראו...זה מה שהוא כתב לי כשעבדתי
עבורו. הוא ביקש שאקרא את זה בקול ובאקסטזה, משל רצה לחוש
במילים ולהרגיש בעצומה של השקפת עולמו שלא היה לו כל אומץ לבטא
בעצמו אלא רק דרך שפתותיהם של אחרים: ''אני רק רמזתי שלאדם
''מיוחד'' יש זכות...כלומר, לא זכות רשמית, אלא הוא בעצמו בעל
זכות כזאת: להרשות למצפונו לצעוד מעל... מחסומים מסוימים, אבל
אך ורק באותו מקרה בו הדבר דרוש לו לשם מימוש רעיונו (שלעיתים
עשוי אולי להציל את האנושות כולה)''. והאם קיים בכל העולם
רעיון כביר יותר מאשר לרצוח את המנוול הזה שמאמלל אנשים פשוטים
באמתלת הפיכתם לכוכבים?! האם ראוי לה לכינה הזאת לחיות אחרי
שבגללה ביליתי 8 שנים בסיביר?! האם אני לא מציל את האנושות
כולה במעשה זה?!

רודיה רומנוביץ' רסקולניקוב נשפט כעבור חודש ל-20 שנות עבודת
פרך על רציחת אחד, פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי. לא ניתנו
לו נסיבות מקלות בעקבות עברו הקשה והתעללותו של הנרצח בו, וכל
התסביכים הנפשיים הקשים אותם פירט כיד הדמיון הטובה עליכם,
ובהם ניסה להשתמש להגנתו במשפט - נדחו על הסף. את המונולוג
שמעליי, שנכתב על דף נייר פשוט, מצאתי בחיפוש שערכתי בדירתו.
גופתו של פיודור מיכאילוביץ' נתגלתה מבותרת ומרוטשת בתעלה
צדדית בפטרבורג. מכיס מכנסיו הפשוטים והמוכתמים בדם נשתרבבה
פתקה דהויה ומוכתמת עליה נרשמה באותיות מודגשות כתובת אחת,
שבהמשך התברר שמיקומה באחת מהעיירות הקטנות שבפלך הקרוב.
''לגשת אל אלכסיי פיודורוביץ' קאראמזוב בעניין החשוב'' נכתב
עליה בנוסף. רודיה במעשהו האמיץ, הציל נפש נוספת מטרפיו של
הנבל.