הרצפה הקרה, ואני כולי רועדת מחזיקה בידי את הדף והעט וכולי
צמרמורת שעוברת מחום לקור בקצב מטורף. המיטה משמאלי מסודרת
להפליא, בניגוד לשאר ימי השבוע בהם היא נראית כאילו מישהו לקח
את הפח הזבל השכונתי וזרק עליה את כל מה שעולה על הדעת. מכיוון
שהיום יום שבת, יום משפחתי כזה, יום שכל המשפחות מחליטות לצאת
ביחד לטיולי טבע וכל מיני איחודים משפחתיים מהסוג הזה.
אני לבדי בבית, וזה כיף למרות שאני יודעת שזה לא ייקח הרבה
זמן.
ישנה גם מוסיקה חזקה ברקע מהסוג שאני אוהבת (רוק), ועכשיו אין
גם אף אחד שהתלונן על כך. אולי היא לא חזקה כל כך אולי אני
מרגישה אותה חזקה אני פשוט מטושטשת מספיק בשביל להרגיש שארון
הבגדים הפתוח מולי סוחף אותי לתוכו. המוסיקה מתחזקת... החדר
סובב אותי סחור... טשטוש מוחלט אבל לא די כדי שאוכל להישאר
שפויה ולהמשיך לרשום.
אני רואה צבעים יפים: כחול וורוד וצהוב, זו הפעם הראשונה שאני
מוכנה להודות שהצבע ורוד הוא צבע יפה.
קוראים לי שלי אני בת 17, בערך. כבר הרבה זמן שלא הייתי מסוגלת
להגיד על עצמי דבר טוב. אולי זו פשוט הרגשה שנותנים לי, אתם
יודעים איך זה שהסביבה משפיעה על בנאדם כמו שהוא משפיע על
הסביבה, מה שאני לא עושה בהרבה.  הסביבה שאני חיה בה היא לא
בדיוק סימפטית אולי זה רק אני או שאולי אני משמשת בצורה קבועה
ככבשה השחורה הקטנה של הסביבה ולא רק של המשפחה, אנשים שהייתי
מצפה שיתמכו בי, תוקעים לי סכין בגב וקוטלים כל מעשה שלי פעם
אחר פעם.
אולי זאת אני שלא שווה את המאמץ.
למרות שאני גרה במקום חביב למראה עין, ואין אני נמצאת במצב
כלכלי ירוד דווקא להפך, אני לא מתייחסת אל רכוש כדבר שחשוב
בעיני. אף פעם לא התייחסתי לזה כך. אני לא חושבת שרקע של מקום
ורקע כלכלי אומר משהו על בנאדם זוהי מעין המצאה של החברה.
הנה אפילו ציפור קטנה אחת פינתה את זמנה לבוא לחלוני ולצייץ
ללא הרף. אולי היא שמה לב אליי. ציפור יפה חופשייה. פשוט היה
בא לי לעוף עכשיו... מכאן.
רגע של צלילות ואמשיך, החדר מתחיל להסתובב סביבי כמו הקרוסלה
בגן המשחקים. אני כמעט מאבדת שפיותי לחלוטין.
יש לי הזיות נעימות כאלה חמימות כאילו כל האהבה שבעולם עוטפת
אותי מגינה עלי, אבל זה יחלוף כבר עוד מעט ואהפוך להיות
פאראנואידית, כאילו שזה ישנה דבר מה. תמיד הייתי או שאולי
הייתה לי סיבה להיות כשכולם משתדלים כל כך להיות "לצידי". אני
צריכה קצת טיפת הבנה ואהבה, זה הכל. אפילו תחליפים לא עוזרים
הם רק הופכים אותי ליותר פאראנואידית. אנשים לא מבינים.
אני שרויה במעין אפלה כזאת... אני לא רואה כלום ולא רואים
אותי. המוסיקה מתחזקת יותר, הדמעות מטשטשות יותר את ראייתי
וחונקות את גרוני. אני לא יכולה כמעט לנשום. המוסיקה צורמת
כזאת מכאיבה. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה חנוקה. קשה לי
לנשום אולי אאבד הכרה.
אני מסתכלת על המיטה שלי, חושבת כמה טוב יהיה לשכב עליה כך בלי
לזוז, לחשוב... לחיות.
אם רק הייתה לי סיבה לתקווה, אבל על מי אני עובדת!
איך אפשר לחיות בצל של כולם... נמאס לי!!!!!!!!!!!!
לפני שאאבד הכרה... חושיי מתערפלים... הם תמיד היו. יכול להיות
שבגלל זה לא הבנתי...
יש אלוהים (כמו שאומרים המאמינים)?! אני לא ממש בטוחה בכך...
לא הייתה לי הוכחה פעם אחת בחיי הקצרים לקיומו אז למה שאאמין
עכשיו. מכיתה א' מלמדים על קיומו של אלוהים וכשמגיעים לגיל
ההתבגרות הסקרנות גוברת וכך גם הגילוי... אין
אלוהים!!!!!!!!!!!!!!!
גם אם אתם לא מבינים אותי זה כבר לא בעיה שלי.
עוד קצת ואסיים...מצאתי את האקדח, על המיטה החמימה, הוא קר
כזה. ידי רועדת וכך גם האקדח. אני מחזיקה אותו בשתי ידיי כדי
לייצב אותו לכוון שלא אפספס... עוד מעט ולא ארגיש
כלום.........
אני......