שבת, שתיים ושלושים אחר הצהריים זוהי שעת ה - שין שנקבעה,
עלינו על מדים, ביצעתי ווידוא שלכל החבר'ה יש את הציוד הדרוש
למשימה.

דודי, הקמב"ץ שלנו, סיפר לי שהחוליה ששלחנו בבוקר הצליחה
להעביר את ציוד הלחימה ליעד. בתדרוך אחרון הסברתי לאנשים איך
לעבור בשלום את הכניסות ליעד, מבלי שיגלו מה כוונותינו, היכן
נמצא ציוד הלחימה ומה לעשות איתו, ובעיקר מתי להפעיל אותו.
ברגע של השראה מהסרט "מבצע יהונתן", הסתכלתי לכולם בעיניים
ואמרתי "רבותי, אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה
בשבילנו".

החבר'ה נראו לי חדורי מוטיבציה וששים אלי קרב. אני מכיר היטב
את החבר'ה האלה כבר שנים, בכל פעם שיש משימה הם נקראים לדגל,
ולא מהססים לעזוב בית משפחה וחברים. זה לא קל, אבל הם עושים
זאת מתוך תחושה של גאווה ופטריוטיות .

עלינו על הרכבים, וכשהגענו ליעד ראינו את כוחות האויב נמצאים
בכניסות ליעד ובודקים את הנכנסים. ידעתי שהמדים שלנו והחזות
שלנו הם דברים שיסגירו אותנו מיידית לאויב, החלטתי לשלוח את
איתן לפעולת הסחה, ובדיוק כמו בשיר "גבעת התחמושת" איתן לא
היסס. הוא רץ ישר, חשוף לאויב, עד שהגיע מול אחד מהם ואמר:
"אתה שוטר מניאק, כל המשטרה על הז..."
את המשפט האחרון איתן לא זכה להשלים. כל השוטרים בכניסה ההיא
התנפלו על איתן וקרעו אותו במכות רצח, ואילו אנחנו, בחסות
ההסחה של איתן, נכנסנו לאצטדיון, אספנו את הציוד שהוחבא שם ע"י
החוליה מהבוקר, ציוד שכלל רימוני הלם, רימוני עשן, אבוקות,
נפצים וכמובן חזיזים, עלינו ליציע של השרופים, תוך כדי קללות
לקבוצה היריבה, לשופט, לאימא של השופט, שכמובן, כמו כל אימא של
שופט כדורגל בעולם, עוסקת במקצוע העתיק ביותר, וליושבים ביציע
הכבוד, שנותרו ללא כבוד, וכל זאת על מנת לצפות בקבוצתנו האהובה
(אוי ואבוי לשחקנים אם לא יזכו באליפות), וליהנות מכדורגל
ישראלי במיטבו.