אנחנו שני מכוערים עם ניצוץ בעיניים-
מוסתר תחת ריסים של בושה,
שני מגודלים עם נפש רועדת,
שני פלאי בריאה.


אנחנו שני אבודים בעיר קטנה מאוד ,
עם המון מילים שיכולות להביע כאב,
בין      המון     בודדים.


אתה יודע,
יש לי בחדר חומר טוב-
ספרות יפה ומוזיקה איכותית,
אז כדאי לך לבוא,
ו...
גם אני יכולה לשעשע,
בין כל החפצים,
  אם תחפוץ בי רק.



אתה זוכר,
היינו נפגשים אצלי או אצלך-
ערכנו משתה.

פרטנו על מיתרי הרגש,
היטבנו את ליבנו במילים וביטויים,
ללא חשש,
כמעט ללא ביקורת,
          נבדלנו מן ההולכים והשבים.


בין מוסר ומצפון,
בין תכלית לתפל-
אנחנו נשבור צלחות.



אתה יודע, שאין לי בעיה עם הקרום של החלב,
ולא עם בלגן,

אתה תוכל לחבק אותי עם הזרועות הגדולות האלה שלך,
ואני ארפא אותך.


מותק- תקעקע אותי על הגוף,
הריי שנינו יודעים שאני לא ארפה לעולם.



אנחנו שני אבודים בעיר קטנה מאוד,
דחוסה במכוניות ובנייה צפופה,
בינינו הפיח, מעלינו ערפיח,
תחת לשמש נוגה.



כבר מגיע החורף- מריחים,
האוויר צלול יותר, כך שהוא סופג בבירור,
את ריחות העיר.

ריח הכרך בקור,
אין נפלא ממנו,
שנינו גדלנו בעיר אתה יודע,
זה כמו להיות בקנזס.


תראה איך האורות מנצנצים יפה בחושך,
תביט מן החלון אל הסטן השחור-
הוא משובץ באבק כוכבים ופתיתי ניאון,

נכון שהיית רוצה להיות שם?


אבל זו רק אשליה, קסם רחוק,


כשנגיע- העיר כבר לא תנצנץ,
יישארו האספלט השחור והמדרכה האפורה
ביניהם עמודי מתכת גבוהים ובקצותיהם- נורה.




אתה יודע, העיר יפה יותר בשעות בין ערביים,
הבתים מלאים אור צהוב כמו של חנוכה,
ועכשיו כבר מתחיל להיות קריר.

הייתי עושה איתך אהבה, כאן באמצע השביל,
היינו מטפטפים ונוזלים על הקירות המתקלפים של הבתים,
היינו משילים את עורנו לרגע אחד של כנות,
ומגיחים אל העולם מחדש,

הוא כולו שלנו.