New Stage - Go To Main Page

ענת פיזוב
/
רוצה ולא יוצא

פייר, מרגע שנמלכתי בדעתי לעבור להיות מבצע, כל הפחדים התמוססו
כמו קוביית סוכר בכוס תה רותח וכל חוסר הביטחון הפך לביטחון
מופרז. אם קודם לכן חשבתי במושגים של "למה", הרי שאחרי שנסגרתי
על עצמי סופית, עברתי ל"איך".
הכי כואב היה לי על אמא שלי. באמת שהיא היתה בסדר, חוץ מכמה
פאשלות שהשאירו לי בעיות לכל החיים - באמת שהיא היתה בסדר.
אפשר לחשוב שיש הורים שלא דופקים את הילדים שלהם בדרך זו או
אחרת - נו באמת!
חשבתי על כל מיני דרכים איך לעשות את זה. ממש ערכתי רשימות
והשוואות בעד ונגד. מוות בתלייה נראה לי מיושן מידי, ירייה
בראש הייתה מלוכלכת, וגם לא רציתי שמישהו יצטרך לנקות אותי
מהקירות והתקרה, יש גבול לאגואיזם, אפילו לזה שלי. בקפיצה
מבניין היה הסיכון לפגוע במישהו, וטרם גיליתי נטיות רצחניות
כלשהן. נותרתי עם שתי אפשרויות - כדורים וורידים - שתיהן דרשו
ידע רב מידי מבחינה ביצועית, ולא היה לי שום רצון לחזור על
הביצוע מספר פעמים עד הגעה לשלמות.
הסתובבתי ימים בניסיון למצוא פתרון, למצוא את הגאולה שלי.
בלילות לא ישנתי, רק חשבתי על איך אצליח למות בלי להרוג אף אחד
אחר בדרך, ובלי להישאר בטעות בחיים. החיים סביבי המשיכו להתנהל
באותו שיממון אינסופי וחסר פשרות - אבל אני הייתי מפוקס. ידעתי
בדיוק מה אני רוצה - רק לא ידעתי איך.  
ערב אחד ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה, לא ממש התעמקתי
בתוכנית, אך לפתע הופסק השידור וקריין חדשות מעונב בישר על
פיגוע תופת בירושלים. תוך מספר שניות הועבר השידור לזירת
הפיגוע והכתב בישר כי כרגע ידוע לו על 7 הרוגים ועשרות פצועים.
נפל לי האסימון. בו ברגע.
אני חייב לעצור כאן ולהודות שמעולם לא הייתי טיפוס מרדן, או
אחד ששואף לשנות את העולם. בבית-ספר תמיד הייתי יושב בשקט עסוק
בענייני. כשכל החבר'ה הלכו להפגין בכיכר אני הלכתי הביתה
וקראתי ספר. באמת שאין לי איזו אמירה חשובה לאנושות. ברגע
שראיתי את שידור הפיגוע, הבנתי שבעצם, ממש לא משנה לי איך
למות, ולא מעניין אותי מוות הירואי שייחרט בזיכרונם של אנשים.
רציתי מוות שקט, מהיר, ואישי שלי. רציתי למות. לא יותר מזה,
ולא היה משנה לי איך.
תוך שבועיים שכרתי דירת חדר קטנה במרכז ירושלים. הבנתי שאם זו
העיר שמככבת בפיגועים, הרי שאם אני רוצה לתפוס אחד - זה יהיה
המקום האידיאלי. התחלתי לנהל אורח חיים מאוד ברור ומאורגן.
בשעות הבוקר נסעתי בקווי אוטובוס 14, 18 או 6, קווים שהתבלטו
בעיני כמועדפים לפיגועים. אח"כ נהגתי לשוטט באזור השוק, מאוחר
יותר שבתי לסיבוב אוטובוסים ובערבים הלכתי למקומות הבילוי
ההומים ביותר שניתן היה למצוא.
היה לי ברור כי ביום מן הימים הוא יבוא, ומעבר לכך, ניחמה אותי
הידיעה כי אם אמות בפיגוע, לאמא יכאב קצת פחות ואולי אפילו
יעשו בשבילה אזכרה ממלכתית או משהו, היא תמיד התרגשה מאזכרות
כאלה. לפחות היא תרגיש שהמוות שלי לא מיותר - שהייתי משמעותי
למשהו.  
כך עברו להם חודשים רבים. לצערי פספסתי שני פיגועים, פשוט
הייתי באזור הלא נכון. פעם אחת כמעט הצלחתי, אך שוטרים עצרו את
המחבל לפני הזמן. הקיץ התחלף לסתיו אפרפר ולאחריו הגיע החורף
הירושלמי המקפיא. הוזהרתי מראש לגבי החורף, וידעתי שמשימתי
תהייה עוד יותר קשה בחורף מאחר ואנשים ממעטים לצאת - וכך גם
המפגעים. אך אני הייתי אופטימי - לראשונה בחיי, יש לציין.
סוף-סוף הייתה מטרה לחיי - רציתי למות. אך כפי שאמרתי, החורף
היה קשה וכבר כמעט ויתרתי, פחדתי שלעולם לא יגיע תורי.  
ערב צונן אחד ישבתי בפאב קטן, אך הומה יחסית. שתיתי כמה בירות,
לא משהו רציני. דאגתי להגביל את עצמי כדי לא להיות שיכור במוות
שלי. אנשים נכנסו ויצאו מהפאב, ואני הייתי כבר כל-כך מיואש שלא
טרחתי לראות את פני הנכנסים כפי שנהגתי בדרך-כלל. לרגע אחד
סובבתי את ראשי לכיוון הדלת. נכנסה בחורה. היא הייתה יפיפייה,
לבושה מעיל שחור וכבד. פניה נראו מוטרדות. הבטתי בה, היא סקרה
את יושבי המקום. עברה עליהם אחד, אחד, כאילו מנסה לחרוט את
פרצופיהם בזיכרונה, כאילו לעולם לא תשוב לראותם. עיניה נעצרו
כשפגשו את עיני. היא הביטה עמוק לתוכי, נראה היה כי ידעה את כל
סיפור חיי. היא הנידה לשלילה בראשה, הסתובבה ויצאה.
מהמושב שלי על הבאר ראיתי שלושה שוטרים עטים לעברה.
מהמושב שלי על הבאר הרגשתי את רסיסי החלון שוטפים אותי, חודרים
לגופי.
מהמושב שלי על הבאר ראיתי את האש בחוץ.
מהמושב שלי על הבאר ראיתי את מלאך המוות שלי נשרף לנגד עיני
ומסרב לקחת אותי עימו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/11/04 11:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת פיזוב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה