הנפש שלי ברחה מזמן למקום בו חם יותר,
רק הגוף הזה תקוע כאן - כבר לא יכול יותר,
והעיניים זגוגיות, בלי שינה, רק הזיות,
והעיר הזאת מזמן אותי קוברת.
ואני מרגיש את זה בין הבטן לסרעפת,
זה כדור שמחכה להתנפץ.
מרגיש את זה כמו רוח שאותי רודפת,
ושאותם לא אוכל כבר להחזיר.
כמו בסרט לא נגמר, בלי עלילה שמכוונת,
כמו סופה שלא רוצה כלל לחלוף,
כמו מישהו למעלה שם שומע,
ואולי גם הוא ברח מכאן מזמן.
את הדברים שאת רואה - רק את יודעת.
כמה קשה לקום בבוקר ולהמשיך,
כמה נורא זה כשאת הכל את בפנים שומרת,
כמה שאת מפחדת לספר את האמת.
הם יקברו אותי בסוף, אני יודע,
בין מצבות קטנות אבל ברורות,
בתוך חלקה אחת מתוך האלף,
והפרחים שם יפרחו כל השנה.
הנפש שלי מזמן נטשה אותי,
היא לא יכלה לסבול יותר,
ואני רק מחכה שזה יגיע
לזמן שבו גם מהגוף הזה אזכה להיפטר. |