כשאבא או אמא הולכים לעולמם, הילד תופס את זה בחשיבה מעוותת של
ילדים והיא, כי אבא או אמא הלך/כה ממני כי הוא/היא לא אוהב/ת
אותי ולכן גם אני לא צריך לאהוב את עצמי. לי, חס ושלום, לא קרה
משהו לאחד ההורים. אבל ההורים שלי התגרשו, אבא שלי הלך ממני,
ובשנים הראשונות (עד כיתה ב` בערך), בקושי נפגשנו אחת לחצי
שנה, אם בכלל, לולא אמא שלי היתה מתעקשת גם זה לא היה קורה.
בנוסף, אמא שלי רצתה שיהיה לי הכי טוב שבעולם, כפי שהיא תפסה,
טוב שווה כסף, בגדים טובים, בית ספר טוב, אוכל בשפע בבית...
אבל שכחה, שילד הכי זקוק בעצם לאהבה. כך גם הייתי אני. כל כך
ייחלתי לאהבה הזו.

למילים "אני אוהבת אותך" לחיבוק, מילת שבח, תחושה שאני שווה
משהו בעולם הזה, לגרום לי להאמין בעצמי בתור מי שאני וכך
הלאה... היא עשתה הכל כדי שתהיה לנו מחייה טובה, וחזרה בשעות
מאוחרות מהעבודה ולא היה לי פסיק זמן לבלות יחד עימה. עד גיל 7
בערך, הייתי אצל דודה שלי. זו לא דודה אשתו של אח של אמא שלי
הזו, זו מכשפה!!! בן דוד שלי עמיר, היה הבן שלה. היינו פחות או
יותר באותו גיל, רק שאני נולדתי חודש לפניו, ולכן נכנסתי
לביצפר לפניו (ילידת דצמבר), הכל עשית לפניו, ולא סתם עשיתי,
עשיתי מעולה. תוך חודש בביצפר כבר ידעתי קרוא וכתוב, וצחקתי על
שאר הילדים, שהרביצו לי אחרי זה על זה בהפסקות. כשעליתי לכיתה
ב`, ועמיר עלה לכיתה א` הוא הגן עלי, והייתי ממש "מלכת
הדבורים". המכשפה עשתה הכל כדי שאני ירגיש חרא עם עצמי, ונתנה
לי את העונשים הכי הכי דפוקים שקיימים, של המאה הקודמת. יום
אחד, היא אפילו היא העמידה אותי בפינה על איזה משהו, הייתי כל
כך עייפה, ופשוט נרדמתי בעמידה. היא הייתה נוראה, ולכן זכתה
לכינוי מכשפה. ביום סבלתי איתה, ובין 8-10 בלילה שאמא שלי חזרה
מהעבודה ובאה לקחת אותי.

אני ניצלתי את אמא המותשת לקבל ממנה קצת אהבה, ולא תמיד זה היה
בדרך הרגילה. בלילות הייתי מקיאה הרבה, והיא היתה מחליפה לי
סדינים והייתי ישנה איתה, בסופו של דבר ישנתי רק איתה, ועוד
הפרעתי לה עם אור. בארבע בבוקר כבר הייתי מתעוררת, שואלת אותה
"אמא את ערה?" אבל היא ישנה, מותשת לגמרי אחרי יום מטורף שעבר
עליה. תמיד היא לקחה על עצמה יותר מידי, גם עכשיו ("חיה
בטירוף"). בקיצור, אחרי שעברנו דירה לעיר חדשה, לביצפר חדש,
מנטליות שונה לחלוטין, איבדתי את כל האמונה בעצמי, ובתור ילדה,
הבנתי שאף אחד לא אוהב אותי, לכן אני גם לא צריכה לאהוב אותי.
איפה שהוא גם בדרך צירפתי לעצמי פגיעה עצמית (תלישת שערות),
קיוויתי לקבל תשומת לב מהעולם. למדתי לקבל את תשומת הלב ה"לא
נכונה", "השלילית" מהעולם, וכך חיייתי שנים על גבי שנים. קרן
לא מוצלחת, ואף אחד לא אוהב את קרן, וככה העולם יכול להמשיך
להסתובב כהרגלו. הזקתי לעצמי כל כך, הטמעתי בעצמי, שאין מה
לאהוב בי.

יום הגיע וגם אותי גייסו לצבא. בצבא התחלתי מאפס. אף אחד לא
מכיר אותי מהעבר, אני מול הצבא, כמו שאני, עם כל הכשרונות שלי
והיכולת שלי, אל מול השאר. הצבא עשה את קפיצת המדרגה שהייתי
צריכה לעשות לבד, שנים קודם לכן. בצבא כביכול גיליתי את עצמי.
גיליתי את מה שהיה גלוי לעיני כל ופרט לי. כילתי עד כמה אני
מוכשרת, עד כמה מאמינים בי, עד כממה אני מסוגלת, עד כמה אוהבים
אותי, רק בגלל מי שאני, עם הקריזות שלי, עם הברוגז שלי, ובזכות
החיוך שלי. למרות שחיכיתי בכיליון עיניים לרגע השחרור, הצבא
שיחק תפקיד לא קטן בחיים שלי. שם התחלתי לטפס כלפי מעלה, ממתחת
לגובה פני הים.

היום, אני בוגרת. מודעת לכל התיסבוך שלי. מודעת לכך שאני כבר
לא ילדה קטנה, מודעת לכל ההזנחה שהזנחתי את עצמי, ולמעשה יד
ביד הרסתי לעצמי ואת עצמי, אני מודעת. מודעת. מודעת. מודעת.
מתחילה לשנות. עולה בעוד ועוד סנטימטרים מעל פני הים, מגדלת לי
בגינתי עציצי בטחון עצמי, אמונה, תקווה, `שאיפות, חלומות....
לאט לאט מתחילה לשנות. זה לא קל, זה דורש עבודה כל כך מעמיקה.
אין לכם מושג עד כמה זה קשה להשתחרר מדפוסים ישנים שהטביעו בי
את חותמם כל כך חזק. אין לכם מושג כמה זה קשה בשבילי לשמוע
מחמאות, ולהנות מהם, ולא ללכת להרוס את מה שהחמיאו לי עליו.
אפשר לאמר, שזו התקופה הכי חשובה בחיים שלי (לבינתיים), ואני
מאמינה שאני אשתחרר מ"לא לאהוב את עצמי", יסגל לאהוב את עצמי
ומקווה פשוט להיולד מחדש, להפוך מברווזון מכוער, לברבור הכי
יפה באגם.

תוספת: אני מודעת שלאמא שלי לא ממש היו הרבה ברירות, וגם שהכל
לטובה!

נ.ב- שימו לב לילדים שגודלים לכם מתחת לידיים, ותנו להם את כל
האהבה לה הם זקוקים.