בדמיוני, את לידי
אך אני שוכב כאן, לבדי
מנסה למצוא נקודה
דרך לא אבודה,
לחבק את מותנייך,
לנשק את שפתייך,
ללחוש באוזנך: "אהובה
אנא אל תנחילני אכזבה."
בעודי מושיט לך פרח,
נשבר מעטה דק של קרח,
לא בליבך או בליבי
גם לא בקרבך או בקירבי,
זהו הקרח שפשט במוחי,
שפשוט התיש את אוני וכוחי,
ושם חרוט את שמך, דניאלה
וכל אות מעשה ידי אומן, שברירית.
ועכשיו מפחד אני להתעורר
ולגלות כי משהו חסר
ואותו משהו, מה חשבת?
זה לא אחר, אלא, את!