ימי שלישי היו ימי חופש. ימי קהילה. תרומה. התנדבות.
חלקנו התנדבנו, חלקנו נודבנו, והשאר הלכו ללמוד כרגיל.
אני את שלי נתתי אחה"צ, הדרכתי במדצי"ם, והייתי פעילה, מועצת
נוער עירונית, ציונות אלפיים, סל תרבות בית ספרי, כמעט שלא
נשמתי.
אבל עסוק זה טוב. עסוק זה מעניין.
כך שביום שלישי, היה לי חופשי.
היינו נפגשים אצלו או אצלי. זה היווה לנו יום זוגיות.
הפסקות בבית ספר לא נחשבות, כי שם אין אינטימיות, אי אפשר
להתמזמז בגלוי...
אז היינו מתראים, נוסעים באוטובוס אחד לשני.
מתנשקים.
מתנשקים הרבה.
מתנשקים ממש הרבה.
יום שלישי אחד שנפגשנו אצלי, שתינו שוקו, סידרנו לנו מיטה
זוגית, בחרנו סרט, 'לב אמיץ', ושכבנו.
שכבנו במיטה.
אחר עשר דקות צפייה ראשונות, התחלנו להתמזמז,  נגענו בחזה אחד
של השניה, בפנים, ליטופים, בטן, גניחות.
התחרמנתי מנגיעות בפופיק, מהנשימות שלו, מהרגל שלו בין הרגליים
שלי.
בזמן שפשטתי ממנו את חולצתו, וליטפתי את חזהו, המרפק שלי החליק
על איברו. זו הפעם הראשונה שידעתי שיש אמת לשמועות.
הנגיעה הזו פתחה דלתות רבות.
לפתע, הבטן חזרה להיות רק בטן, הפופיק רק טבור, והנשימות
לסטנדרטיות.
לפתע, הדבר פתח לו דלת לענג אותי יותר, מעל הבגדים, לגלות
נסתרות, סודות חבויים, איברים מכוסים.
מאז, התנשקנו פחות.
פחות בהרבה.
מיהרנו לבדוק מה חדש במעמקי העולמות הנעולים והבתוליים של
שנינו.
לא התכוונתי ליזום, כמו שיצא. לא התכוונתי להרגיש מה שיש לו
שם, אבל ככה יצא.
ימי שלישי המשיכו במתכונת הרגילה של מפגשי זוגיות-פוריות, מפעם
לפעם הפתענו אחד את השני בארוחה, מתנה, או שיא של חרמנות. עד
שזה הפך להיות הרגל בנאלי.
הרגל בנאלי לא רע בכלל.