[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הארנב הלבן
/
יצורים אנושיים

היו סימני אזהרה בדרך. אני מתכוון, גשר מעוגל שנמצא מעל נחל
שהפסיק לזרום מזמן או לפחות מאז החורף האחרון. מה עוד כבר היה
יכול להיות שם? החלטתי להתעלם מהנשימות הכבדות ולהמשיך הלאה.
הנשימות האלה לא היו שלי.
 המקום היה שקט ויפה. אם לא היו בו ספסלים ומתקן קטן, שנועד
לילדים חסרי מנוחה שבאו עם ההורים שלהם ועדיין משועממים,
בחתיכת המפלט הירוקה הזו, הייתי יכול להישבע שלעולם לא דרכה
כאן רגלו של אף אדם. אך אדם, כמו אדם שהוא ותמיד יהיה, משאיר
את הסימנים שלו בכל מקום שהיה בו. לפי צבע האוכל שבפחים אני
מניח שלא היה כאן אף אחד לפחות שבועיים.
 המשכתי לתוך היער, רק כמה דקות מאיפה שהחניתי. דילגתי מעל
כמה סלעים עד שמצאתי מקום נוח להישאר בו קצת זמן, שלא נראה
כאילו הוא נחרב על-ידי ההמון שהיה כאן. הוצאתי את האוכל שלי
מהתיק והתחלתי לאכול ברוגע. שקעתי יותר ויותר בנוף הירוק
שמסביב. משהו שבר את השתיקה שלי. רעש מתכתי מהכיוון שבאתי
ממנו. רצתי לכיוון האוטו לבדוק שהוא עדיין שם. טיפסתי מעל
הסלעים, רצתי מעל הגשר ונעצרתי באמצע שלו. כלום. חיכיתי עוד
קצת... כלום. לפני שהסתובבתי ידעתי כבר שהוא מחכה מאחורי,
שמעתי אותו נושם אבל לא פחדתי. הסתובבתי והסתכלתי לו בעיניים.
זה מצחיק, לך לבחור הכי גבוה בחדר מלא אנשים, תדבר אליו בגובה
העיניים ותרגיש יותר טוב מכל שאר החדר.
"למה אתה לא מפחד?" הוא שאל.
"כי אני יודע מה אתה רוצה," עניתי לו. "מה שאתם תמיד רוצים".
"וזה לא מפריע לך?"
"למה שיפריע לי אם תיקח את החיים שלי?"
הוא נראה מבולבל. הוא הסתכל לי בעיניים בלי למצמץ והבין אותי
עד עומק נשמתי.
"לא..." הוא אמר וחזר מתחת לגשר שלו מחכה לבחור הבא שיבוא.
 המשכתי חזרה לאיפה שישבתי. היה שם יצור מחטט לי בתיק בחצי
כריעה, כנראה מחפש אם נשאר עוד מה לאכול. הוא היה רזה כמו שלד,
אלוהים יודע מה החזיק אותו ביחד, למרות שגם זה בספק. היו לו
כמה שערות בודדות על כל הגוף וגם הם היו ארוכות ולבנות. לפי
מבנהו אפשר להגיד שהוא כמעט היה אנושי, אבל לפי המראה... לא
היה לו שום צלם אנוש. הוא הפסיק לחטט בתיק שהוא שם לב אלי. הוא
העיף אלי מבט ארוך וכועס. שיניו היו חדות. הוא כנראה היה צריך
אותם בשביל לשרוד כאן.
 זה הולך להיות מכוער.
 הוא קפץ עלי, כל הגוף שלו נמתח קדימה זועק "רצח!", אבל
הצלחתי להתחמק בשניה האחרונה. מהיר, הבן-זונה. אני לא מתכוון
להיות הארוחה של אף אחד, וכבר ראיתי את הכוונות שלו. המבטים
שלו חדרו עמוק לעצמות. הוא היה מעביר צמרמורות בכל גופי כל פעם
שהיה מסתכל עלי. הוא הרים אבן וזרק אותה לעברי. הזזתי את ראשי
והתחמקתי מהאבן שזרק עלי. חייכתי אליו חזרה כיריב שהרגע הוכיח
את עצמו. הרמתי אבן כגודל כף ידי. בחנתי אותה טיפה בזמן שאני
מדמיין בראשי את האבן האפורה הזו מתכסה בדם האדום, אם היה
אדום, של היצור הזה. חשבתי שהוא שלי עכשיו אך הוא תפס את האבן
שזרקתי עליו. הוא זרק לי חזרה את אותו החיוך בדיוק לפני שהוא
זרק את האבן. בשביל מישהו כל-כל רזה הוא היה די חזק. לא עבר
הרבה זמן עד שהתחלנו לנסות לחבוט אחד בשני עם כל מה שנבמצא
בשטח, אך ללא הצלחה רבה.
 בסופו של דבר שנינו התעייפנו מזה. בהיתי ארוכות בעיניו והוא
בשלי בזמן שלאט, לאט נתנו לנשקים המאולתרים שלנו להתגלש מידינו
המיוזעות. אפשר להגיד שזה היה טקס רכישת כבוד שעברנו. לא היה
טעם להרוג אחד את השני עכשיו. הוא לא יצוד מישהו שיש לו כבוד
אליו ואני לא אהרוג משהו שלא מנסה להרוג אותי. בהינו אחד בשני
ארוכות והוא הניח את האבן על הקרקע. שנינו הבנו. הוא עקב אחרי
חזרה. נתתי לו קצת אוכל, כל מה שהיה לי זה פירות. ראיתי איך
הוא מתענג על כל נגיסה כאילו לא אכל כבר שנים. אם זה באמת
המקרה אז ראו עליו. פרי המיץ המתוק נזל לו משפתיו שנראו עכשיו
בצורה של חיוך, או לפחות משהו מספיק קרוב. הוא נראה שליו
עכשיו.
 ישבנו אחד ליד השני והסתכלנו על הנוף בזמן שחיסלנו את מה
שנשאר מהאוכל. אולי משהו מהאנושיות שלו החזיר בי את שלי כי
אולי בכל זאת יש בו משהו אנושי. משהו שרוצה לאהוב ושיאהבו
אותו. אחרי הכל, הוא כאן כל כך הרבה זמן לבד, כל מה שהוא יודע
זה לשרוד. אתם יודעים מה אומרים על כלבים זקנים ותרגילים
חדשים.
 הסתכלתי על השיניים שלו. חדות, לא בנויות לפירות, אלא לקריעה
של בשר חי מחיה שצד. לכך היה מורגל. הסתכלתי על היצור הסימפטי
הזה שמחיה קטלנית הפך לכלבלב קטן ואוהב. הוא השתדל לזרוק לעברי
חיוך כאות תודה. זה היה שינוי מרנין מהדברים האחרים שזרק עלי
מקודם.
 הרמתי אבן, חיכיתי שיסתובב והלמתי אותה בראשו. הוא התמוטט על
הרצפה. לאחר כמה דקות הוא הפסיק להתעוות. אחר כך ההתעוותויות
הפכו לרעידות שהפכו לשקט מר. בהיתי בשלולית דם נספגת אט אט
לתוך האדמה. ידעתי שהייתי צריך לעשות את זה. הוא החזיר לי את
הרצון לחיים! את הדחף להמשיך! בשבילי הוא היה סיכון, סיכון על
החיים הכל כך יקרים שלי. אני רוצה להמשיך, בשביל להמשיך אני
צריך לחזור, רק שעכשיו לא דרך הגשר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר לנוח קצת?
כואב לי הגב



אטלס


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/04 1:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הארנב הלבן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה