עין ירוקה גדולה, ריסי ענק עוטפים אותה ודמעות כואבות נוטפות
מתוכה.
עיניים עייפות מתות כואבות.
התסכול זועק מתוכן.
שום דבר בחיים לא יספיק.
הרגשה טובה ומזויפת שמחזיקה בדיוק לכמה שניות וחולפת, דוקרת,
מוצצת את כל האנושיות שנותרה בתוכה.

נפש מיוסרת של אמן מזויף.

צמרמורות מטפסות באיטיות כאילו במחבוא על גבה הארוך, והיא
עוצמת את עיניה ובולעת את הצבעים.
הפינה המוכרת בחדר מחכה לה שתשב, תחבק את רגליה הארוכות ותבהה
בתקרה מעליה. לבד, ותחפש כוכבים.
הרעיונות, המחשבות, הרגשות, כולם חוזרים על עצמם יום יום, שם,
בפינה.

פותחת קופסה ישנה שהתמלאה אבק כבר מזמן.
יושבת בפינה עם כוס תה ונזכרת בימים אחרים, פנים אחרות, חיוך
שונה, מלא, אמיתי, תמים.

איזו חיוך יופיע בתמונה עוד כמה שנים?

בורחת לחלום הלא צפוי שיופיע בשנתה הלילה, מקווה לטוב.
מוסיקה מנעימה את אוזניה, עוזרת לה להגיע למקומות שלא היתה
יכולה לראות בלי המנגינות המתחלפות ברקע, מילים שלא הכירה,
רגשות שלא הרגישה...

רועדת, מדליקה את האור.
החדר נראה אחרת פתאום. החושך עטף את כל הזכרונות והרחיק אותם
מעיניה ועכשיו הם שם שוב,
כאילו בכוונה להכאיב, להזכיר ימים שחלפו מזמן, חיוך שכבר לא
קיים....