הם צועקים את השם שלך בלילה ברחובות. הצרחות והצווחות לא
נותנות לי מנוחה וחורכות את אוזניות הפרווה שמנסות לשווא לחמם
את אוזניי. כשאני מעיף מבט מיוסר מעבר לעורפי הרועד בעווית
כתוצאה מהקור, אני רואה כי אני לבדי ברחוב. התחושה שבדידות
משרה על נפש עזובה ומדוכדכת, היא כמו שריפה פתאומית שפורצת
במטה מכבי האש. למרות שאתה מתעסק בבדידות הזאת כל החיים, אתה
פשוט לא מעלה על הדעת שהנה שוב היא תגיע, בשיא עוזה, בשיא כוחה
המצמרר, ותכה אותך דווקא במקום בו חשבת שאתה חסין ומוגן. דווקא
במקום שבעזרתו נהגת להלחם עד כה בעליבות.
מה עושים כשהמטף כבר נחרך כולו? מה עושים כשצינורות המים נקרעו
ויצאו מכלל שימוש כתוצאה מהאש המשתוללת? כיצד אצא ואלחם עכשיו
בבדידות ובשריפות במקומות אחרים? בלכתך שמטת מרגליי את מזרון
המגן, עליו מצאתי פורקן ומזור כל אימת שנפלתי.
אחרי שהאש המאכלת שהצתת פשתה בקרבי והשאירה אותי שרוף ופגוע,
יצאתי לטבול אותו בקור של הרחוב. מה אני בלי מה שהייתי עד
עכשיו? קולר של כלב בלי הכלב עצמו. אף אחד לא יצא ויוליך את
הקולר של הכלב לטיול, כשאין כלב שיעטה עליו את הקולר. ניסיתי
לשכנע את עצמי שככל שארחיק כך ייטב - ככל שאמשיך ללכת בשדרה
הריקה מאדם, גם אם הקור ימשיך ויותיר בגבי חריצים וסימנים שלא
יימחו, אולי יש סיכוי שאמצא משהו אחר.
ההליכה דומה לניסיון לדמיין את הנצח. מנקודת המבט שלי, שמנסה
לראות כמה שיותר רחוק כדי לנסות ולכסות כמה שיותר זמן בכמה
שפחות זמן, אני בוהה קדימה בשדרה הלא נגמרת - מנסה להגיע למצב
בו ארגיש את הנצח כדי להפוך את ההווה לחסר משמעות. כמו גרגר
חול בחוף. אבל מי יכול לדמיין את הנצח כשאין לי כלים להתמודד
לא עם העבר, לא עם הווה ובטח שלא עם העתיד, שמעורפל יותר ממה
שהנפש שלי מסוגלת לשאת.
המשכתי ללכת והסנטימנטאליות ביצעה שמות בנפשי. סנטימנטאליות
היא כמו חומר תבערה לאש שרק מחפשת את הניצוץ שידליק אותה.
הגחלים כבר לוחשות, רשפים וגיצים של אש כבר ניתזים אל השמיים
מערמת הקרשים הקטנה ומהזרדים, ואז מגיעה הסנטימנטאליות ומספקת
את כל החמצן שדרוש לה בכדי לצאת מכלל שליטה.
חנות ראווה שאורן הכסוף של הניאונים ברחוב נוסך עליה עזוז פאר
והדר; פוסטרים וקולאז'ים דקורטיביים של מקומות בילוי אליהם
יכולנו לצאת, לבלות, לרקוד; כלבים עזובים שמשפילים את מבטם
קדורנית נוכח האדם שמבטו מושפל ולמוד סבל אף יותר משלהם - כולם
עדות סביבתית ופיזית לתחושות שהייתי שמח להדחיק ולפטור באמתלא
של רגשנות יתר. אבל אי אפשר.
המשכתי ללכת. האדמה קפואה, פתיתי השלג נרמסים תחת סוליות
הנעליים טבולות הבוץ והכל מתערבב לעיסה דלוחה של כלום. אני
דורך על כלום ומעליי שמיים זרועים כוכבים של נצח, ואני ממוצב
ביניהם. נקודת התחלה של כלום במסלול של הנצח, ללא אפשרות
יציאה, שכן מה יש ביני לבין אותם שמיים? מה יעצור את מסלול
ההתרסקות שמתחיל בסוליות אכולות בוץ, רפש ושלג ונמשך עד
הרקיע?
עברתי ליד דלת הבית שלה בשדרה הבלתי נגמרת. היא הגיעה לשם הרבה
לפניי, היא יודעת הכל יותר טוב ממני, ואני צועד ברחוב שלה. אני
כמו ריאקציה של פעולה כימית שאין בכוחי להסביר; מתנהג לפי
הכללים שהיא הכתיבה במטרה ליצור משהו טוב יותר, אבל בצורה
אירונית, דווקא בגלל זה רק מחמיר את מצבי יותר ויותר, שכן מי
יכול להתמודד במשחק שאת חוקיו מעולם לא הכיר?
עברתי את חצי הדרך לגן העדן וכרגע אני במרחק נגיעה מגיהנום.
אני מהדק סביב גבי את מעיל העור השחור שלי, מכנס את כפות ידיי
אל כיסי המעיל ומתכרבל בתוכו יותר ויותר. עוטף את עצמי בשחור,
ללא אפשרות יציאה, בהליכה בשדרה הבלתי נגמרת.
בום. בם.
יריות.
''מישהו ודאי סיים את זה עבורי'', אני תוהה ביני לבין עצמי.
מנסה להגניב חיוך מאולץ מזווית הפה כדי למצוא שוב הוכחה פיזית
לתהפוכות נפשיות. אבל אין חיוך.
אי אפשר לחייך ולחיות כשמתים.
אבל אפשר לבכות ולמות כשחיים.
עווית תקפה את גופי. עליתי על האוטובוס הראשון כדי לנסוע משם
כמה שיותר רחוק. חפרתי עם האצבעות הקפואות בכיס המכנסיים במטרה
למצוא מספר מטבעות. האצבעות קפאו ונתקעו בתפרי הבד הזול, שכיסה
בטלאים חדשים קרעים ישנים. הישרתי מבט מאוכזב ומתחנן לעבר הנהג
שיאפשר לי לעלות לנסיעה למרות שאין לי דרך לשלם. עיניה התכולות
ושערה השחור חייכו אלי במבט שטני. "לא יכול להיות", חשבתי
לעצמי, זה נהג...לא נהגת...ולא היא...קול הבס שלו חנק וצמרר
אותי בבת אחת. ''היא גם כן'', מלמלתי, ''לא נותנת לי לברוח''.
הסבתי צעדי אחורה וירדתי מהאוטובוס כשהפנים שלה מופיעות מול
עיניי במקום תלי זכוכית ומתכת של הבניינים הגבוהים.
חשבתי שיהיה נחמד לראות את הנוף חולף מול עיניי מבעד לזגוגית
המלוכלכת של האוטובוס הנוסע, כדי לקבל הוכחה לכך שדברים
עוברים, משתנים, חולפים ואינם נתקעים. אבל ידעתי בנוסף שאם אין
לי אמצעי להרוויח ביושר את הנסיעה, נותר לי רק לחלום ולפנטז
שדברים נסתרים מהעין כמו מצוקה, תלות, הכרח, כנות יספיקו. ממש
כמו איתה.
בשנת 1911 ישב האיטלקי רוברטו מיכלס וכתב את ''חוק הברזל של
האוליגרכיה''. במאמרו גרס מיכלס כי על כל ארגון או מדינה, גם
על אלו שמתיימרות להיות בעלות משטר דמוקרטי, משתלט בסופו של
דבר מיעוט עריץ, המשתמש בכוחניות ומדיניות מושחתת על מנת לבסס
את מעמדו. כאשר אותו משטר מסתאב מאי אלו סיבות, עולים במקומו
כדרך הטבע שליטים חדשים, כמובן עם הבטחות מפה ועד הודעה חדשה
על ''השינוי שבפתח''. חוק הברזל גורס שסופם של אותם שליטים,
ושל כל משטר, לזנוח את האידיאולוגיה ולהעמיד את ההישרדות
השלטונית ואת מנעמי השררה כחזות הכל, להסתאב, ליפול וכך הלאה.
רוטינה מדכאת שכזאת דומה שכאילו נכתבה עליי. כיצד ניתן לדכא את
השטן. כיצד ניתן לשלוט על דברים שמעולם לא הכרתי, על דברים
שמעולם לא ידעתי שקיימים בתוכי ושמתפרצים כריאקציה לפעולות
שאינן תלויות בי, ויהיו דרכי כשרות אשר יהיו? נכנסת עם הבטחה,
והשארת אדמה חרוכה ופתוחה לשדים שיעשו בנשמתי חסרת ההגנה
שפטים.
המשכתי להלך ברחוב כשהקור חורך את נשמתי יותר ויותר ככל שהזמן
חולף. אהה...אהה...התנשפתי בכבדות בגרון ניחר. קולות החריקה
והשחיקה שבקעו מריאותיי. סוף סוף קיבלתי הוכחה פיזית. אני
חולה.
טרררררררררראאאאאאאאאאאאקקקקקקקקקקקקקקק רעמה דלת המתכת על
מסילת הברזל שתחתיה, וצווחות וצעקות בקעו מן העבר השני בשאון
שאין ביכולתי לתארו במילים.
במסדרון ניכרת תנועה חדשה: יצור טפילי בחלוק אפור - גברתן ולא
מגויס, הביא לנו על מגש חמש מנות לחם, כ-80 גרם האחת, ועשר
חתיכות סוכר.
''חלום...חלום...'' לחשתי טרוף ובוער. ''אההה...אהההה...הכל
היה בסך הכל חלום...'' אחזתי בצדי המיטה, מנסה להרגיע את נפשי
הנסערת. כמה טוב שיש את המציאות כדי לרכך את הסיוטים, לחשתי
לעצמי אגב חיכוך אצבעותיי. עוד מעט אוכל את חלקי בארוחה
(ואפילו קוביות סוכר יש!), אנסה להשתחל אל השירותים בחצי השעה
האפשרית לעשיית צרכים, ואז וודאי יקראו לי לחקירה. אין באמת
בחורה...אין באמת שדרה ריקה מאדם...אין אוטובוס...אין
נצח...אין שליטה עצמית וגורלי כבר לא מופקר בידיי הלא אמונות.
אני מוגן מעצמי ל-22 השנים הבאות.
האח סטאלין אבינו, רוסיה אמנו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.