בדממה, הם ישבו אחד ליד השני בערב חמים ומוזר שהיה באמצע
החורף. הוא ישב מולה ובהה בה בהערכה, אולי אפילו הערצה... היא
הייתה כל כך יפה, כל כך מושלמת. הוא חשב שככה הוא יכול לשבת
מולה שעות, ימים, ולא להסיר ממנה את עיניו. הוא לא ידע למה הוא
הרגיש ככה - שהיא כל מה שהוא רק רצה אי פעם, הוא רק ידע שהיא
שלו והיא הכי מושלמת שיש. עדינה, מדויקת על כל פרטיה, שקטה כל
כך.
כולם רעשו וגעשו סביבם, אנשים באו והלכו, מוזיקה חזקה הייתה
ברקע, ההופעה החיה של משינה מהסיבוב האחרון. אנשים דיברו אליו
וכל מה שאמר היה שהוא יכול להישאר ככה לנצח, בלי לאכול, בלי
לשתות, בלי לישון. לעולם הוא לא יתעייף מלראות אותה, שוכבת
בשלווה מולו. שניהם היו בתוך מין עולם משלהם שבו הוא עושה הכול
בשבילה. כל מה שחשב באותו רגע הוא כמה היא מושלמת... הכפיתה
שלו.



תנועת הצופים משפיעה, אין מה לעשות...