"ימי ביכורים", מאת יהויכין שפי

במאמרי זה אנסה לסקור את "ימי ביכורים", האוטוביוגרפיה של
המשורר הנודע יהויכין שפי, שנולד כיהויכין שפינוזה באוגוסט
1944. בספר זה, שיצא ב-1978 בהוצאת "מסדה", הוא מתאר את נעוריו
והתבגרותו בקיבוץ "צוק העיתים" שבגליל, בראשית שנות המדינה.

הספר פותח בשיעור ספורט, מקצוע בו לא הצטיין יהויכין הצעיר
במיוחד.

"יוכי", קנטרה אותי נועה, "תנסה לרוץ יותר מהר. רק אתה נשארת
ואתה מעכב את סיום ריצת ה-600 מ'."
"את מנסה להרוג אותי, נוייצ'קה? גם ככה אני רץ ב-%120 מהיכולת
המקסימלית שלי..." עניתי, מתנשף.

בפרקים הבאים עובר הרומן לתאר את חייו של משורר צעיר ומיוסר
בחברה שקידשה את תרבות הגוף ועמל הכפיים. התיאורים משלבים
אפיזודות ואנקדוטות מנקודת מבט ספק מרירה, ספק משועשעת ואינה
נטולת הומור.

לחובבי יצירתו של מר שפי משולבות פה ושם יצירות ביכורים (או
שמא יצירות בוסר? הקורא ישפוט), פרי עטו, ששירבט בשולי מחברות
התנ"ך, החשבון וההיסטוריה, מקצועות בהם לא התעניין במיוחד
ומחשבתו נדדה אל עבר אפיקים אחרים.

במרומי הגלבוע
בין עפאים
נודדת רוחי
ומחפשת גיבורים
כיהושע בן נון,
כדוד וכעזרא
את עמנו יקומו ויושיעו במהרה

ניתן למצוא בשירת-בוסר זו ניצנים לגאוניות שעתידה להבשיל במחבר
ספרנו.

בשלב מסויים נערה בשם חווה מגלה עניין בו ובשירתו. הוא מתאר
כיצד התפתחו היחסים ביניהם עד שהפכו לחברים באופן רשמי.

שפי גם מתאר כיצד נחשף לכתביו של ברוך שפינוזה בביקור משפחתי
בטבריה, במהלכה "נתקע" בספרייה העירונית למשך לילה שלם שבו
בילו הוריו בחיפושים בלתי נלאים וחסרי תוחלת אחריו בכל
הסביבה,
עד שהגיעו הספרנים ואמרו לי: "רבנו, הגיע זמן קריאת שמע של
שחרית וקריעת יהויכין שפינוזה מהספרייה".

בגיל 18 וחצי התגייס לנח"ל ושירת כמש"ק חינוך בהיאחזות "דבורה"
בבקעת הירדן. חברתו חווה שירתה כחובשת בחיל הרפואה, והפרידה
ביניהם פגעה קשה בנפשו הרכה של שפינוזה. אחדים מהשירים שכתב לה
לאחר שנפרדו פורסמו בספרו "הפרי האסור", שיצא בהוצאת
"ביכורים", 1968.

במרץ 1966, סמוך לסיום שירותו הצבאי, פגש את מי שלימים נהפכה
לחברתו לחיים, דרורה לבית סטוצ'ינר, ששירתה אף היא כמש"קית
חינוך אך בהיאחזות אחרת. הם נישאו בקיץ אותה שנה, ושפינוזה
עברת אז את שם משפחתו לשפי. הוא החל לפרסם שירים בקביעות
בעיתון "דבר", שירים שלאחר מכן כונסו בספר ביכוריו, "מראשית
פרייך", דביר, 1967.

בתקופה שבה חיזר אחריה, החליפו ביניהם מכתבים אחדים. מכתביו של
יהויכין אליה מתפרסמים בפרק האחרון של ספר זה. להלן אחד מהם,
שנכתב בתקופת היותם מאורסים.

י"ב באייר תשכ"ו

דרורה היקרה לי מפז,
היום מצאתי גוזל-עורבים קטן בגינה. רציתי לגשת אליו אך הוא חמק
ממני בבעתה.
סבורני כי מוטב כך. מי יודע, אילו ניגשתי אליו שמא התפתיתי
להכניסו לביתי. והרי ידוע שהוריהם של גוזלי עורבים, אם כי
ישליכום כדומן על פני השדה, הרי שקנאים הם מאד לבל ייקחו זולתם
את גוזליהם לטפל בהם.
אני חושב על הימים בהם נהיה נשואים. האם יהיו לנו ילדים? איזה
מין הורים נהיה?
קיבלתי היום מעיתון "דבר" תשלום שכר סופרים עבור שירי "עגומה
בארץ הפלאות" שפורסם שם בחודש חשוון האחרון. על זה נאמר, "מוטב
מאוחר מאשר לעולם לא".
לא הפכתי לרוטשילד, אולם סבורני כי סכום זה בהצטרף לאחיו
הדומים לו יסייעו בידינו לרכוש לנו בית צנוע לכשיבוא היום.

באהכת-נצח,
יהויכין

הספר, שהתפרסם, כאמור, ב-1978, לא הפך לרב-מכר, אך הייתה לו
פופולריות בקרב מעריצי שירתו של שפי. הוא עומד לצאת לאור
במהדורה מחודשת עם הקדמה ואחרית-דבר מאת המשורר הדגול. במבט
לאחור, נראה כי הוא עשוי לעורר עניין בקרב ציבור הקוראים המבקש
לעמוד מקרוב אחר חייו של משורר צעיר בראשית ימי המדינה.

המאמר נכתב לסדנה ה-52
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=13401&t=13401&v=t

נא לעיין בקווים המנחים של הסדנה לפני שמגיבים ליצירה
(ובקיצור: המשורר וספרו לא היו ולא נבראו כי אם במוחו הקודח של
כותב המאמר)

נחום ונגרוב
12.02.2005