בני בן יהודה / הפזמון |
יותר הגיוני שאני כמו כולם
רק בגדול.
כל פעם מחדש.
עושה את זה שוב ולא רואה,
שאין הבדל.
הפזמון שחוזר, כמו בומרנג,
פוגע בי,
כאילו לא ידעתי שיגיע.
הכל פה שוב אותו דבר,
רק הלך לו לקצת
וחזר.
עד שהפסקתי לנשוך את השפה,
ראיתי שהיא מדממת.
אולי אני שונה בכל זאת,
מציעים לי אצבע,
אני מתאהב בה.
ואז הפזמון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|