ראיתי עכשיו את החלק הראשון של הסרט של נטלי ווד. זה כ"כ עצוב.
אמא שלה הייתה כזאת נוראית. היא דחפה אותה ודחפה אותה ורק
הזיקה לה. היא רצתה שהיא תהיה כוכבת גדולה. והיא רצתה את זה רק
כדי שלה יהיה כסף. היא מזכירה לי את סבתא שלי ולא רק בגלל שהן
דומות. היא לא נתנה לה שום הכשרה ומשהיא נולדה היא רק גרמה לה
נזק. היא רצתה אולי לתת לה חיים יותר טובים אבל מה שהיא עשתה
היה להרוס לה אותם. בגללה החבר הראשון שהיה לה והאהבה הראשונה
שלה התאבד. היא שלחה אותה לראיון ובעצם שלחה אותה לאונס. איך
יכול להיות שבן אדם יעבור כאלו דברים ויצליח להעמיד ככה פנים
ולחייך ועדיין להישאר עם כזאת שמחת חיים. אני רואה את נטלי ווד
בתור נשמה תמימה שנוצלה.
אני לא בטוחה שאני רוצה עדיין להיות כוכבת. כלומר זאת אני...
אני אוהבת להיות במרכז. כנראה בגלל זה כשאני לא, אני נכנסת
לדיכי. אני אוהבת שמסתכלים עליי שמדברים עלי ושנותנים לי
מחמאות ואומרים לי שאני יפה ומוכשרת. טוב ככה זה כולם. אבל מעל
לכל, מעל לכל ההעמדות פנים והשקרים וזיופי החיוכים וזיופי
האישיות מה שהכי הייתי רוצה זה שמישהו יחבק אותי וילטף אותי
ויגיד לי שהכל יהיה בסדר ושמעכשיו אני לא צריכה לדאוג לשום
דבר.
אני מרגישה בודדה. בודדה כ"כ. שום דבר לא הולך לי כמו שהייתי
רוצה. כל הצעדים שלי הם מוטעים אני לא קולטת שום דבר בזמן. אני
חכמה אבל מרגישה טיפשה, אני יפה אבל מרגישה מכוערת, אני מוכשרת
אבל מרגישה לא מספיק, אני רוצה הכל אבל בסוף לא עושה כלום.
כשאני רוצה לחייך אני בוכה, כשאני רוצה לבכות אני מחייכת, אני
ילדת ההפך. ואני מרגישה כ"כ בודדה. ואני לא רוצה לאכול. באמת
שלא. אני נמשכת לאכול כמעין נחמה. הוא מספק לי את ההרגשה הזאת
שחסרה לי כ"כ. הוא ממלא אותי. במקום שאני אתמלא באהבה אני
ממלאת עצמי באוכל. זה נשמע הגיוני? אפילו לי זה לא הגיוני. שום
דבר כבר לא הגיוני לי יותר. אני מנסה לעשות את הדברים כמו
שצריך אבל באמת שלא הולך לי. אני לא מצליחה. הכל בפנים בפנים.
כבד לי. אני מרגישה כבדה. אני שונאת להרגיש כבדה כי אז אני
אוכלת. אני מרגישה חסרת חשיבות אחרי שחברה שלי יורדת עלי בצחוק
ואני לוקחת ללב כי אני כזאת ריגשי. אני שונאת להרגיש חסרת
חשיבות כי אז אני אוכלת. אני ואני ואני ואני ואני. כל מה שאני
חושבת עליו ומדברת עליו זאת אני. אפילו שאני חושבת על דרכם
להציל את העולם הזה. זה אני. ואפילו שאני צמחונית זה אני. אבל
לא כשאני מביאה אוכל לביה"ס ונותנת לאחרים. אז זה לא אני. ולא
כשאני מוותרת במריבה. אז זה לא אני. ולא כשאני דואגת לאחרים.
אז זה לא אני. ולא כשאני דואגת שיעקלו לנו תבית ומה יהיה על
האחים שלי. אז זה לא אני. ולא כשאני מפחדת שאמא שלי תמות מאחת
מהמחלות הרבות שלה ואז אנחנו נישאר לבד והכל יפול עלי. אז זה
באמת לא יהיה אני אז לא תהיה לי ילדות. ולא יהיו לי חלומות.
ולא תהיה לי אהבה. והאחים שלי יהיו עוד יותר דפוקים ואני
במיוחד. ושוב אני ואני ואני ואני ואני ואני ואני. כל העולם
אני. אני רוצה את זה ואת זה ואת העולם כולו ואני רוצה להיות
הכל ושכולם יאהבו אותי.
אבל האמת שהיה מספיק לי רק משהו אחד. בית משלי ואהבה. אני לא
רוצה לחיות בפחד שיעקלו לי את הבית ולא להיות אדישה בקשר לזה
שאבא שלי מעיף אותי מהאוטו באמצע העולם. ולא רוצה להיות אדישה
בקשר לזה שאומרים לי משהו אחד קטן בצחוק אבל פוגע ולא רוצה
להיות אדישה בקשר לזה שמסתכלים מתחת לחצאית או שמנשקים אותי
מגעיל או שאני בוגדת בחברה או שאני בוכה בחשכה או שאני מובכת
בקלות או שהעולם הזה כולו מסריח אבל מצד שני יפה. ומצד אחד אני
רוצה לחיות בו אבל מצד שני זה קשה. ואני לא רוצה להיות מהמעמד
התחתון ובטח שלו בינוני אני רוצה להיות עשירה. הכי עשירה ולתת
הכל לעניים. כי אם לי יהיה הרבה אז לכולם יהיה הכל. אני לא
רוצה להישאר פה תקועה ללא מוצא. לבלות את החיים בשריצה. אני
רוצה חיים. אני רוצה למצוא אהבה. אני כן תמימה. אבל אני לא
בוטחת באף אחד. ואם כן אז אני חושדת. אני חושדת בכולם. ובמיוחד
בחברים שלי כי הם תמיד בגדו בי. ואני עשיתי את זה גם. ואני לא
רוצה לעשות את זה יותר בחיים. אבל אני כלבה לא?! זה מה שכולם
אומרים. אני כלבה, זונה, אנוכית, אגואיסטית, דואגת רק לתחת של
עצמה, פרינססה, חסרת כבוד להורים ולמבוגרים להמשיך? אולי אני
כלבה אבל אני לא זונה. והסיבה היחידה שאני כלבה היא שזה מה
שלמדתי מהחיים. תהיי כלבה ותפגעי לפני שתפגעי. אל תבטחי באף
אחד. תתקרבי לאנשים כדי לנצל אותם. תראי מה יש להם להציע לך.
כמובן שלנצל אני לא מנצלת. אבל לבטוח לא. בחיים לא. כל מי
שבטחתי בו אי פעם בחיים שלי בגד בי. אין פלא שאני חיה בכאלה
פרנויות. אני לא יודעת במי לבטוח. אני חיה בסרטים שכל הזמן
מסתכלים עלי ורואים מה אני עושה. וזה קשה להיות עצמך גם ככה
שאתה לא יודע מי אתה, אז עוד כשאתה חושב שכל העולם צופה בך זה
עוד יותר מגעיל וקשה. מאוד קשה. כשיש תחושה שמסתכלים עליך
כשאתה הולך ברחוב, כשאתה מתלבש, כשאתה מתקלח, כשאתה בשרותים,
ולא משנה מה שמסתכלים עליך ואפילו שקוראים לך את המחשבות. אתה
מפחד להיות עצמך. להיות חופשי, פתוח, בטוח. אתה מפחד לחשוב.
ואז אתה מדחיק וכשאתה רוצה לחשוב אתה לא מבין למה זה לא מצליח.
וכשזה כן מצליח זה כבר מאוחר מידי והגיע הזמן להפסיק אבל גם
להפסיק אי אפשר ואז נגמר הזמן וצריך לקום ואתה לא מבין למה אתה
כ"כ עייף, כ"כ תשוש. כי אתה כל הזמן במלחמה עם עצמך. מנסה כל
פעם להשתנות מן הקצה אל הקצה. ואתה חושב שזה מצליח אבל אתה
טועה. טועה טעות חמורה מאוד. כי אף אחד. אבל אף אחד לא יכול
להשתנות מן הקצה אל הקצה. ובסוף אתה מתאכזב. כי אתה לא אוהב את
התוצאה. אתה לא אוהב את זה שחזרת להיות מי שכבר היית בעבר.
ואתה מבין שאף פעם לא הפסקת להיות אותו בן אדם. ואלי באמת לא
היית צריך לנסות לחפש. היית פשוט צריך להניח לעצמך לנשום
ולהשתחרר.
אבל לא עשית את זה. חנקת את עצמך. אתה מרוצה? חנקת את עצמך
למוות. אתה שמח עכשיו? זה מה שרצית שיקרה? ברור שלא. אבל זהו.
זה נגמר. אתה מת. ואין יותר מה לעשות חוץ מלהשתחרר ולתת לעצמך
סוף סוף לנשום. או שלא.