יום ראשון בצהריים. אני קוראת לי בניחותא סיפורים של החבר של
שלי, מהסקרנות אני קוראת אותם, אני מודה. למרות שאני חוטפת
התקפי זעם, הלם ובחילה לסירוגין. לפתע צילצול טלפון, ושניה
אחרי זה אמא צועקת "מה? לא נכון! לא נכון! את רצינית? חכי אני
מתקשר לרום, חכי אני חוזרת אלייך! ביי".
אני יוצאת בשעטה מחדרי, "מה קרה? מישהו מת?"
"בילי מת!" אמא צועקת בהיסטריה, "בילי מת! זו היתה סבתא
חניתה".
מתקשרת לאבא לעבודה ואומרת, "רום, חמוד שב, אני לא יודעת איך
להגיד לך את זה. בילי מת". בילי אחיו הצעיר של אבא. אבא משנס
מותניו קופץ לאוטו ונוסע מהעבודה לבית חולים. אמא ואני דולקות
לבית השכן שבו נמצאת חניתה, אמא של אבא, בביתו של אחיו הגדול
של אבא שנמצא עכשיו בחו"ל עם אישתו, שומרת על ילדיהם. אנחנו
נכנסות ועודנו מוכות הלם, מתיישבות לידה.
אף פעם לא היינו בקשר קרוב עם המשפחה של אבא. במיוחד לא עם
משפחת אחיו הגדול - ליאון ואימו, הם אנשים די קרירים, לא הכי
נחמדים בעולם. לאבא לעומת זאת, לאבא יש לב זהב. אבל הם גרים
לידינו, ואנחנו ביחסי שכנות נימוסית.
אמא ואני יושבת בסלון של ליאון עם חניתה שכולה כאב ותדהמה.
אמא, לאחר תיחקור של חניתה בדבר המאורע מתחילה להריץ טלפונים
לכל הנוגעים בדבר, כולל לליאון שבחו"ל. כך יושבות, אחר
הטלפונים ממלמלות ביננו לביננו, בעיקר הן, מתקשות להבין,
מתקשות לעכל. ואבא, אבא בינתיים בדרכים, לבית החולים שבו בילי
כבר נמצא בקירור.
שעות ארוכות ישבנו שם. מידי פעם מגיעות שכנות חברות המשפחה
במסירות מנסות לעזור. מגיעות הולכות מגיעות. ההורים של אישתו
של ליאון כבר בדרך אלינו.
ואני, אחר זמן מה, התחלתי לבכות, בכי קצר ברגע של הכרה. אמא
חניתה ואני יושבות, יושבות יושבות, לא מעכלות. לא מבינות. לא
מאמינות. בילי, רק בן 27, השאיר אחריו אישה ופעוטה. דום לב.
בילי.
אבא, מסכן, אמא ואני חושבות עליו. מתקשר ומספר לאמא שראה את
בילי במקרר, כולו כחול, מדבר עם חניתה, ובוכה. אבא בוכה
בטלפון. ולב הזהב שלו נשבר. אבא, שאיבד את אביו כ- 20 שנה קודם
לכן בתאונת דרכים שהוא נהג בה. אבא, כאילו לא די לו במצוקות
העבר. אבא, ולב של זהב נשבר. ואלוהים עוד מעז לעשות לו את זה.
כך יושבות, חניתה בעיניים כלות לחילופין בוכה מדברת ושותקת
בתוגה, אמא בעיקר מדברת ומדברת בניסיון להפיג את הדממה. אני,
שקועה במלנכוליה עמומה. מרגישה רוב הזמן קרה כקרח. לא מאמינה.
לא מרגישה. מנותקת. אני, אני הרגשנית, אני קרה כקרח ולא מוצאת
את הדרך לליבי שלי, גם לא רוצה למצוא. לא את ליבי ולא את גודל
הכאב. הכאב, למען האמת, הוא בעיקר על אבא. אבא שעוד נסע לבית
חולים לבקש נתיחה שלאחר המוות. של בילי. אבא שלא מגיע לו, כלכך
לא מגיע לו. אבא'לה, אני לא מאמינה שזה קרה אבא'לה! אני לא
מאמינה שאלוהים עשה לך ככה, אבא. אני יודעת שאלוהים הרבה פעמים
פוגע ואנחנו לא מבינים למה. אבל למה בילי אלוהים? למה בילי?
בגיל 27 דום לב? זו לא הגזמה אלוהים?
אך ידוע כבר, אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, ולא על ילדתו של
בילי. ולא על חניתה. וגם לא על אבא'לה שלי.
ואני עודני קרירה בכתיבת שורות אלה. עודני לא מבינה. ולא
מאמינה.  כל השעות שישבנו שם מתחברות לקו אחד ארוך של זמן
שנפער כחור שחור בביתו של ליאון ובלע כל שביב שימחה שהיה פעם.
שעות שנדמו כנצח, שעות של ריק רגשי ומילים ריקות שמנסות באופן
נואש למלא את החלל. ללא הצלחה.
לאחר נצח, ההורים של אישתו של ליאון מגיעים. יושבים, מרגיעים,
עוזרים ומנחמים. לאחר נצח נוסף, נכנס אבא, עינייו אדומות
מתקרב, כל אחד מאיתנו קם לחבקו, ואז חניתה, מרשה לעצמה לבסוף
לפרוץ בבכי אל חולצתו, הוא לא מתאפק ומוריד טיפות מלח משלו.
ומתיישב.
אבא'לה, רק מלחשוב עליו עכשיו דמעות מצטברות בעיניי. אבא טהור
הלב שאימץ אותי ואת ליאל אל ליבו מגיל צעיר לאחר שזה שקרא
לעצמו אבינו התחרד, שם כיפה, נשא אישה והמליט לנו חצי אחים
בהמונים.
אבא, שיחד עם אמא הביא לעולם את מאיה הקטנה והיפה, אחותנו.
אבא, ששבור עכשיו, ואין לי גישה אליו. חיבוק קל ומילה טובה,
ויותר מזה רק להתפלל בתקווה.
ואני תוהה, איכפת לי מאבא ומהכל, אבל בינתיים, רק הראש מבין,
הלב עוד מנותק. למה ליבי קר? איני יודעת. אולי זוהי דרכו של
הטבע לשמור על רמת תיפקוד.
בילי גם הוא קר, בילי מת.

לזכרו של זהר, אח של אבא. שנפטר היום, כרעם ביום בהיר.
10.10.04
מוקדש לאבא'לה שלי, שלא יודע שכתבתי לו.
אבא'לה, מי יתן ולא תדע עוד צער.