הסיפור שלי התחיל ממחשבות, בעצם בועה אחת של מחשבה שעלתה ועלתה
בתוך ראשי והיא שינתה לי ת'חיים.
לא נולדתי למשפחה גדולה, היינו רק אני אמא שלי ואחותי. ואבא
שלי...  זה לסיפור אחר.
גרנו בבית אפור עם סדקים לבנים מבפנים. הדלת הייתה עשויה מעץ,
היה קל לפרוץ אליה, אבל אף אחד לא חשב שיהיה פה משהו מספיק
שווה מבחינה ערכית. הוא גם ככה היה מקולקל. הבית היה קטן, היה
נידמה לפעמים שהוא עשוי מפלסטיק, לפעמים כשהיו דופקים בדלת כל
הבית היה רועד. אני ואחותי גרנו בחדר אחד, עם חלון אחד ותריסים
שבורים. אני קיבלתי מיטה מעץ והיא קיבלה מיטה מקפיצים, היא
אמרה שיותר בריא לישון על עץ. האמנתי לה. בפינה היה שולחן קטן
שנועד לשתינו, אבל היא הייתה שומרת את כל המברשות שלה עליו,
אני הכנתי שיעורי בית על השטיח. היה לנו סלון קטן, שתי כורסאות
בצבע חום, שטיח ירוק, שולחן קטן וסגול שעליו תמיד היו מונחים
פרחים צהובים. אמא שלי הייתה עיוורת צבעים.
לא היה לנו הרבה כסף, רק בשביל אוכל פחות או יותר.
בדרך כלל בבוקר היינו אוכלות הרבה פירות, וגם דייסה, דייסת
סולת. ככה היינו יושבות ליד השולחן הקטן, אמא הייתה עורכת את
השולחן, מוציאה שלוש צלחות, שלוש מזלגות ושתי סכינים. היא פחדה
מהם.
 הייתה מחלקת לאחותי, לעצמה ובסוף לי. מחייכת אל שתינו ומלטפת
את הבלורית של אחותי, ושואלת אותה אם היא שוב חפפה את השיער
שלוש פעמים, מוזגת לאחותי חמש כפות דייסה, לעצמה הייתה מוזגת
שלוש כפות של דייסה ולי היא הייתה מציעה דבלים.
אני ואחותי התרגלנו להשאיל אחת מהשניה בגדים, היינו קונות רק
את הבגדים שהיו במחיר מבצע. את הנעליים האופנתיות של "נייק"
ו"ריבוק" וכל היינו קונות מזוייפות ושומרות את זוג הנעליים עד
שהיה מתבלה. לא הפריע לי ללבוש את אותם נעליים הרבה זמן, הייתי
מתרגלת אליהן ונקשרת לשרוכים.
לא הייתי חכמה במיוחד, לא הייתי מוצלחת. על כל 'עובר' שקיבלתי
בתעודת סוף השנה
הייתי מודה לאלהים. אחותי אמרה שאני פשוט מיוחדת וניסתה לשכנע
את עצמה שזה לא תורשתי.
גם חברים לא היו לי הרבה. שתיים : אחת שאהבה גאומטריה ויוונית
קראו לה איזדרכת, ולפעמים הייתי חושבת שהמשקפים שלה זה שני
מנורות ענקיות, והיא הייתה מסנוורת אותי.
היינו יוצאות לפעמים לטייל בגן ולקטוף ורדים, היא אהבה להריח
אותם, לייבש ולשמור.  ניסיתי להסביר לה שזה כואב להם, ניסיתי
לתאר לה מה הם מרגישים כשקוטפים אותם מהאדמה, מכל המשפחה שלהם,
מה הם עוברים כשמייבשים להם את כל נוזלי הגוף, ואחרי זה תוקעים
אותם באיזה ספר עם 2000 עמודים. היא אמרה שאני חמודה תקעה חיוך
ולא התקשרה אליי שלושה חודשים.
השניה הייתה מתוסבכת קצת, כמעט כל לילה היא הייתה בוכה לי
בטלפון שהחלון שלה בוגד בה. אמרתי לה שכולם אותו דבר. היה לה
אוסף של עכבישים, היא קראה להם "גברים קטנים" קצת פחדתי לבוא
אליה.
אחותי לעומתי הייתה הרבה יותר מוצלחת. היא הייתה יפה, מדהימה
ביופיה עם
עיניים כחולות בוהקות כמו הים כשהיא הייתה בוכה ראיתי את הגלים
בתוכה. היה לה שיער זהוב וחלק כמו משי שגלש לה קצת מאחורי
הכתפיים  והיא הייתה מברישה אותו כל ערב. לפעמים היא הייתה
מרשה לי גם להבריש אותו, הבטחתי לה שאני אזהר לא לשבור לה
ת'קצוות.
העור שלה היה חלק ונעים למגע, היא אף פעם לא הייתה יותר מדי
שזופה או יותר מדי בהירה.
השיער שלי היה חום כהה והיה נוטה  להתנפח אחרי המקלחת, היו
אנשים שחשבו שאני צביקה פיק מאחורה, לקחתי את זה בתור מחמאה.
והעיניים שלי היו שחורות, כשניסתה להחמיא לי היא אמרה שאני
דומה ללילה. אני טענתי שהעיניים שלי עשויות מהמון נמלים
קטנות.
כשאחותי הייתה מחייכת העיניים שלה זהרו ונצצו, כמו שני כוכבים
קטנים שנדלקים כשהיא מאושרת. אנשים אהבו לגרום לה לחייך ולהיות
איתה. כשאני הייתי מחייכת השיניים שלי בלטו החוצה והחזירו אור.
לפעמים הייתי מדמיינת שאני ארנב קטן בתוך תחפושת של בנאדם.
הייתי קטנה, מפוחדת, עם אוזניים ארוכות, ברחתי כשהיו מנסים
ללטף אותי, לא רציתי שאף אחד יתקרב אליי. ממש כמו ארנב.
ואחותי הייתה אומרת שכשאני סוגרת את הפה אני לא ניראית כמו
סוס. לקחתי את זה בתור מחמאה.

גם בלימודים הפער ביני לבין אחותי היה משמעותי. כשהיא הייתה
מקבלת 100 או 90
בגאומטריה היא הייתה מחייכת ת'חיוך החמוד והזוהר שלה ואמא שלי
הייתה מחבקת אותה חזק חזק וכמעט בוכה מרוב התרגשות כאלו שזה
הרבה יותר ממבחן טיפשי בגאומטריה. שנאתי גאומטריה.
אחותי לקחה לי הרבה, היא לקחה ממני בגדים, חפצים ושכחה מידי
פעם להחזיר
היא הייתה לוקחת לי את הטלפון באמצע שהחברה שלי הייתה בוכה לי
שהיא רבה שוב עם החלון שלה ושאחד הגברים ,אהה עכבישים ברח לה.
גם על הטלויזיה היינו רבות, היא הייתה טוענת שאני צריכה ללכת
ללמוד קצת גאומטריה במקום לעסוק בעיסוקים טיפשיים ולצפות
בסרטים עם איך לייבש ורדים עם איזדרכת.
ואני שנאתי גאומטריה.
גם תשומת לב היא לקחה לי, וחיוכים קטנים שהיו לי חשובים והיא
הייתה אומרת שיותר יפה לי עם פה סגור.
אבל דבר אחד היא בחיים לא לקחה לי ובחיים לא תיקח: את המחשבות
שלי.
המחשבות זה היה הדבר היחיד שעודד אותי, שגרם לי להרגיש טוב,
המחשבות נדדו אחרי לכל מקום. הייתי שומרת את רובן בקופסא
כחולה, עם מנעול שהקוד שלו היה בעל 40 ספרות, לא רציתי שהן
יברחו לי.
הייתי ממיינת אותן לפי גודל, צבע, סוג, נושא וחשק. היו מחשבות
ששנאתי והיו מחשבות שאהבתי, היו מחשבות שהכאיבו לי והיו מחשבות
ששימחו אותי. היו מחשבות שניסיתי לגרש והיו מחשבות שהזמנתי
אותן.
הן גרמו לי להרגיש אחרת. כשהייתי הולכת לבית הספר עם המכנסיים
הבלויות שהיו קצת קצרות עליי  והחולצה שהייתה של אחותי לפני
שנתיים, והנעלי חיקוי של "נייק",
הייתי מרגישה בעזרת המחשבות שלי שאני לובשת שמלת ערב בצבע
כחול, נעלי עקב יוקרתיות ששוות עשרות אלפי שקלים, ועל הידיים
המון שרשראות וצמידים שעשויים מיהלומים.
הייתי נכנסת לבית הספר כמו מלכה, ואנשים הסתכלו עליי כאלו כרגע
נחתתי מהירח.
בשיעורי גאומטריה הייתי חושבת שאני פרופסור חשוב באוניברסיטה
העברית שעומד
להגיש את המחקר המקיף שלו בנושא גאומטריה. ואף אחד לא הבין למה
אני מקשיבה בשיעור.
שנאתי גאומטריה.
בשיעורי התעלמות הייתי חושבת שאני בתחרות עולמית באולימפידה,
שכולם מסתכלים עליי ומחכים לקפיצה במתח, כוססים ציפורניים,
מזיעים, ואני רצתי ורצתי מהר התגלגלתי לפנים, התגלגלתי לאחור,
עשיתי שפגט, גלגלון באויר, וכולם היו מוחאים לי כפיים. ואף אחת
מהבנות לא הבינה למה אני באה לריצת 60 עם בגד גוף וגלגלון
באמצע הריצה, קיבלתי 60 על זה שלקח לי 15 דקות לרוץ 60 מטר.
כשהייתי אוכלת, הייתי מדמיינת שאני יושבת בשולחן מפואר עם מפה
קטיפתית בצבע אדום עם מלכת אנגליה , המשרתים מכינים רק לכבודי:
צלופחים, סרטנים בשלים, צדפות עסיסיות, מרקים לאניני טעם, עוף
צלוי עם תפוזים ולקינוח מוס שוקולד איכותי שהגיע במיוחד
משוויץ, גלידת שמנת איכותית מפרה שנקנתה במיוחד בשבילי עם
דובדנים בעונה ותותים וקצפת שעשויה מ- 79% אחוזי שומן.
ואמא שלי  עד היום לא הבינה מה כל כך מיוחד בדייסת סולת שהכינה
עוד בצהריים.
כשהטלפון היה מצלצל הייתי חושבת עד כמה הצד השני היה רוצה
להזמין אותי לאיזו מסיבת ריקודים או לשבת איתו לבית קפה נחמד
או סתם לטייל ולהסתכל בכוכבים.
וכל הצילצולים היו עבור אחותי.
היו אנשים שחשבו שאני משוגעת, איזדרכת ניסתה לשכנע אותם שלא.
היו אנשים חשבו שאני מעופפת , שאני לא יודעת מה קורה סביבי,
היו אנשים שסתם צחקו עליי והיו אנשים שניסו לנתח את ההתנהגות
שלי ולהסביר לי שאני בעצם בהכחשה. יכול להיות שהייתי ויכול
להיות שלא אבל העיקר שבסופו של דבר הצלחתי להתמודד עם הקשיים
שלי.
כל לילה לפני שהייתי הולכת לישון הייתי ניפרדת יפה מכל מחשבה
ומחשבה ולא שוכחת אף אחת, ככה זה היה ,הן היו קשורות אליי.
עברו הרבה, ימים, חודשים מחשבות ושנים. ואני החלטתי ללכת
לאוניברסיטה, רציתי
להכיר מחשבות חדשות, קצת נמאסו עליי המחשבות שלי.
ניסיתי להתקבל למרות שידעתי שאין שום סיבה בעולם שהם יקבלו
אותי
לאוניברסיטה העברית . לא היו לי ציונים טובים וגם לא ידעתי
גאומטריה. כששאלו אותי שאלות פשוט עניתי את כל המחשבות שהיו
לי,
את כל האיכותיות ואת כל הטובות והגדולות, המחשבות שלי שמחו
שאני מוציאה אותן מתוכי.
לא ידעתי גאומטריה אבל בכל זאת התקבלתי לאוניברסיטה, אין לי
מושג למה
כניראה בעזרת המחשבות שלי, כניראה שהיו לי מחשבות טובות ואפילו
מאוד בזמן הראיון.
ואולי גם הם ראו אותי כפרופסור, לא רק אני.
בשיעורים באוניברסיטה החלטתי לחשוף את המחשבות שלי, לא משנה מה
רציתי להוציא אותן, כמעט התפוצצתי מרוב מחשבות.
בשיעורים הייתי מדברת ומדברת וכולם היו שותקים ומקשיבים רק לי,
כניראה
שהמחשבות שלי היו מעניינות. היו לי ציונים טובים.
לאט לאט המחשבות שלי יותר ויותר היו מוכרות לאנשי
האוניברסיטה, הייתי גאה בהן.
היו שאלות שרק המחשבות שלי ידעו לענות עליהן וכולם חיכו שאני
אפתח את הפה
ואשפוך את כולן. בהפסקות כולם היו מתאספים סביבי וסביב המחשבות
שלי ושואלים שאלות, חלק מהשאלות היו קשורות אליי וחלק לא.
היו שואלים אותי על בעיקר על המחשבות שלי: איך הן מגיעות
אליי, ומאיפה, ואיך ההרגשה להיות מוקפת בכל כך הרבה מחשבות
שנודדות איתי,
אמרתי לכולם שנולדתי כזאת חכמה ומוכשרת ושלא היה בנאדם אחד
שהכיר אותי ולא חשב כך.
הסתכלתי על המחשבות שלי והן החזירו לי מבט זועף וכועס.
בפעם השניה ששאלו אותי אמרתי את האמת, ואז המחשבות זרקו לי
חיוך וקריצה.
אנשים התחילו להעריץ אותי ואת המחשבות שלי, ונהייתי מוכרת
בעזרתן, בעצם יותר
אנשים הכירו את המחשבות שלי ופחות אותי. לא ידעתי מה כל כך
מיוחד במחשבות שלי
אבל ידעתי שהן אמיתיות והן משנות את ההרגשה, כנראה שלא רק לי
אלא לעוד אנשים.
הרגשתי טוב עם עצמי, זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו חשב עליי
משהו טוב.
יום אחד אחותי התחילה לקנאות בי, לא ידעתי על מה, היא אמרה
שהיא רוצה את המחשבות שלי ושבכל מקרה היא הרבה יותר טובה ממני
ושכל מה שקורה מסביבי זה סתם אשליה ושעוד מעט יגלו שאני כלום.

לא נעלבתי, לא ניפגעתי, המחשבות שלי אמרו לה שהיא סתם קנאית
ושהיא לא תוכל לקחת אותן. אמרתי לה שזה לא תלוי בי ושאם הן
רוצות הן יבואו אליה.
היא חיכתה יום, חיכתה יומיים ,חיכתה חודש ואפילו חודשיים
והמחשבות לא באו.
היא חזרה בזעם עם שיער  דהוי שריחף ללמעלה מרוב קנאה ואקדח
בצבע ורוד ודרשה את קופסת המחשבות הכחולה שלי, היה לי כואב
לוותר עליה אבל פחדתי שהיא תהרוג את המחשבות שלי, לא מגיע להן
למות. אז נתתי לה.
למחרת היא חזרה בוכייה וטענה שהמחשבות שלי ברחו ממנה,
אמרתי לה שהן מרגישות בטוחות רק איתי ואספתי את כולן, הן היו
על הרצפה, מקומטות ויבשות, זחלו  אליי בדמעות כתומות.
לא האמנתי שהיא תפגע בהן איך היא יכלה לזרוק אותן ככה על
הרצפה? ניסיתי ללכוד אותן ובדרך שרטה והכאיבה. לא יכולתי לסלוח
לה על זה.
ביקשתי שתסתלק ושלא אראה אותה יותר. היא לא חזרה ולא ראיתי את
החיוך הזוהר שלה הרבה מאוד שנים.
הזמן חלף מהר ולי כבר היה תואר, לא בגיאומטריה אלא ב"תורת
המחשבות", זו הייתה מין תורה שחשבתי עליה בעצמי, היא השתלבה
טוב בין המקצועות ומשום מה הרבה בחרו ללמוד אותה. היא הייתה
קלה להבנה, ואנשים לא היו צריכים לעשות הרבה בשביל לקבל תואר,
רק לחשוב, בקושי.
יום אחד לקחתי מחשבה, היא הייתה קצת מקומטת וישנה, ניקיתי אותה
מאבק
ותליתי לייבוש. הרחבתי אותה ומתחתי אותה, והכנסתי בה כמה
מילים, כמה רעיוניות חדשים, כמה דפים לבנים, ופתאום... נהיה לי
ספר.
זה היה הספר הראשון שלי, הוא היה רב מכר, הגיע לכל החנויות,
והגיע להרבה ראשים
בארץ, אולי גם בעולם לא בדקתי את זה.
הרבה אנשים התחילו לחשוב את המחשבות שלי, קצת קינאתי אבל הייתי
גאה, בהן.
פיתאום כמו כלום הפכתי לאחד האנשים המפורסמים ביותר בארץ,
ואולי גם בעולם,
לא בדקתי את זה. פיתאום השם שלי והמחשבות שלי היו הדבר הכי
נכון והכי טוב,
כשאנשים היו צריכים עצה, אני הייתי הבנאדם הראשון שפנו אליו,
לא בגללי,
בגלל המחשבות שהיו בתוכי, הן ידעו הכל.
אנשים היו מחכים בתור בשביל לקנות מחשבה, משלמים עבורה עשרות
אלפי שקלים, מחשבה של תקווה הייתה יקרה, מחשבה של מזימה הייתה
קצת פחות, היה תפריט בכניסה לחנות, ורק האמידים ביותר היו
יכולים להרשות לעצמם לקנות מחשבה. היו מחשבות במיוחד לימי
הולדת, הן לא היו כל כך יקרות, היו מחשבות לימי נישואין,
ללימודים, כמעט לכל דבר בעולם הייתה מחשבה.
ואני לא שכחתי את ימי בית הספר, ואת אחותי, ופתאום היא נראתה
כל כך כלום לידי
והיא הייתה בעצם האחות של ה"חושבת הגדולה במדינה" למרות החיוך
הזוהר, ולמרות
שהשיער שלה גלש יותר משלי. והעיניים שלה זרחו כשהייתה מחייכת.
וכסף לא היה לי חסר, גרתי בארמון מפואר שבניתי על קצה הר אחד,
הוא ניקרא 'הר המחשבות'
על שמי.
הדלת שלו הייתה עשויה מנחושת, ככה סתם כי התחשק לי. בכל חדר
היו כמה מחשבות, הן היו מתרוצצות בארמון. בנו לי מיטה מיוחדת,
בגודל של חדר, עם המון קפיצים וידיות, היה חרוט עליה את שמי.
היו לי שני משרתים, אחד עם שפם ואחד בלי, ושניהם אהבו להכין לי
פעם בשבוע
לארוחת צהריים: צלופחים, סרטנים, צדפות, מרקים
טעימים, עוף צלוי עם תפוזים ולקינוח מוס שוקולד איכותי שהגיע
במיוחד משוויץ
גלידת שמנת עם דו בדנים, תותים וקצפת.
לערבי המחשבות שהיו מארגנים לכבודי הייתי לובשת שמלת ערב בצבע
כחול, נעלי עקב יוקרתיות והמון המון צמידים ושרשראות
מיהלומים.
אימא שלי נהגה לבקר אותי פעמיים בשבוע, סתם ככה לשבת ולדבר
איתי ועל המחשבות שלי,
הייתי מכינה לה תה בלי סוכר,  בתוך כוס מקרטון רק כדי שלא
תרגיש שהיא מנצלת את העושר שלי. היא לא אהבה להודות בזה.
יום אחד היה צלצול בפעמון בדלת,  לא היה לי כוח  להסתכל
בטלוויזיה מי נמצא בדלת,
הייתי שקועה בחיפוש אחרי מחשבה, היא הלכה לאיבוד, חשבתי שהיא
בארון אבל היא לא הייתה, היא כנראה הייתה מאחורי האוזן שלי.
ביקשתי מהמשרת עם השפם לפתוח את הדלת, הוא החביא את התכשיטים
והיהלומים, לבש אפודת מגן, שלף את האקדח, הטעין בו כדורים,
ופתח בזהירות את הדלת, טוב נו ככה זה כשאתה האדם החושב המפורסם
ביותר בארץ.
בדלת עמדה אחותי, היא הייתה קטנה, לא רזה,  מבוהלת. פיתואם
השיער שלה לא ניראה כזה זהוב הוא ניראה אפילו חום כמעט כמו שלי
והוא לא גלש לה על הכתפיים אלא התנפח עד הישבן, החיוך הפך לפה
חסר שיניים וכשהעיניים שלה נצצו היא הזכירה לי עכבר קטן. היה
נידמה לי אפילו שנשרפו לה קצת הכתפיים.
בקשתי מהמשרת עם השפם שיכניס אותה ויגיש לה עוגיות שוקולד
צ'יפס, תמיד זכרתי
שהיא אהבה אותן, כשהייתי קטנות היא טענה שהיא הצ'יפסים שבעוגיה
ושאני הפירורים.
היא התחילה לבכות, והעיניים שלה שוב זהרו כמו עכבר, השתדלתי לא
לחייך.
היא אמרה שהיא מצטערת על כל מה שקרה ואיך שהתנהגה אליי בעבר,
היא אמרה שקשה לה
ואין לה אף אחד ושהיא צריכה את העזרה שלי. היא אמרה שהיא לא
התכוונה לפגוע שהיא לא התכוונה להכאיב, אפילו כתבה מכתב סליחה
למחשבות שכל כך פגעה בהן, על המכתב היה הרבה צבע, וגם קצת על
הפנים שלה.
שתקתי אבל המחשבות דיברו במקומי הן כעסו עליה מאוד, וצעקו
שהיא סתם נצלנית וצבועה  ושהיא לא מצטערת ושהיא סתם רוצה את
הכסף שלי, ואני? שתקתי.
היא ביקשה ממני מחשבה אחת, רק לדרך חזרה, ואני זרקתי לה אחת,
קצת מלוכלכת
שלא מאוד אהבתי והיא אמרה שהיא שוב מצטערת ושאם אי פעם היא
פגעה בי היא לא התכוונה
אמרתי לה שזה בסדר, אבל המחשבות התפרצו לדברי ואני השתקתי אותן
וניסיתי לדבר
אמרתי לה שזה בסדר ושאני יכולה לסלוח לה בתנאי אחד. היא שאלה
מה התנאי?
וראיתי ניצוץ בעיניים, לא של עכבר קטן אלא של אחותי שהייתה פעם
יפהפה מהממת
ביקשתי ממנה שתלמד אותי גיאומטריה.
ואז בעצם הבנתי, שמה שגרם לי להיות מה שאני היום, זה לא
גיאומטריה, זה לא כסף,
זה לא יופי, זה לא הצלחה בלימודים, זה המחשבות שלי,
שבלעדיהן... הייתי ממשיכה ללבוש את הנייק המזויפות.
והיום... אני סוף סוף יודעת גאומטריה.