"תראי בשמים," אמרתי.
"מה?" שאלה גל.
"המטוס," עניתי לה.
"אהה... יפה" אמרה לי גל והלכה לכיוון המכולת.
"חכי לי," קראתי לה ורצתי אליה.
"אני לא אוהבת מטוסים" אמרה גל, ונעצרה במקום "כל פעם שראיתי
מטוס טס בשמים קרה משהו רע".
הבנתי ישר, אני לא התכוונתי, איך לא זכרתי.
אבא של גל היה טייס בצבא ויום אחד המטוס שלו התרסק. גל אומרת
שזה בגללה, כי לפני זה היא שמעה מטוס טס בשמים.
"אבל, לא משנה, בואי, אנחנו נפספס את זה" אמרה גל, תפסה את ידי
ורצה לכיוון המכולת.

"היי, דוד" אמרתי.
"היי בנות, באתן לראות את השיגור?" שאל דוד.
"כן," ענתה גל והתיישבה מול הטלוויזיה.
דוד הוא המוכר של המכולת שבסוף הרחוב, אנחנו מכירות אותו מאז
כיתה ב'.
"אז מה שלומכן?" שאל.
"הכל טוב" עניתי.
"הכל טוב זה טוב" חייך אלי עם קריצה ופנה לגל "לא ככה?"
"כן..." אמרה גל, לא כל-כך מתייחסת אליו.
"יפה, יפה" אמר "תראו זה מתחיל".
"סוף סוף" אמרתי.

בדרך הביתה גל לא דיברה. היא רק הנהנה כאילו היא מדברת לעצמה.
"את חושבת שידברו על זה בבית הספר מחר?" שאלתי בכדי לשבור את
השתיקה.
היא לא ענתה והמשיכה ללכת.
אז המשכתי לבהות בשמים, וראיתי עוד מטוס טס.

ולמחרת גל לא הייתה.
ואני רק חיכיתי שמישהו אחר יראה מטוס... אולי הוא ייקח אותי
אליה.