ניו יורק. אמצע דצמבר. לילה.
אני אחרי מריבה שקטה מדי עם גל, יורדת למטה לפאב של מייק. זה
ערב של אמצע שבוע, וחוץ ממישל, שעושה עסקאות סמים מאחורי וילון
מרשרש של "מונה ליזה", אין כמעט אנשים.

ניו יורק. אמצע דצמבר, לילה. עושה איתי חסדים קטנים. אני שותה
בלגימות קטנות "רד בול". בפינה השמאלית יושבים זוג, גבר ואישה.
האישה נוטה בגופה לכיוונו של הגבר שמרחיק את גופו. אהבה גדולה
לא תצא מן הערב הזה. זיון אולי.
גבר גבוה מתיישב על ידי, מחייך אלי חיוך לא מאיים ובכל זאת אני
לא מחזירה, רוצה לבד ומעט שקט.
"they will never fuck" אני שומעת את קול הגבר באנגלית מוכרת.
"דווקא נדמה לי שהדבר היחיד שיכול לקרות ביניהם זה סקס," אני
מחייכת.
הגבר מופתע ולוגם מהבירה שמייק מזג לו. הוא אומר שאני לי נראית
ישראלית. "זו מחמאה?" אני מתעקשת להבין, וכבר רואה איך אני
נגררת לתוך פלירט חסר סיכוי ומגוחך. הגבר מושך בכתפיו ומסמן
בעיניו להביט אחורה, אני מפנה את מבטי ורואה את הזוג יוצא
מהדלת כשהם חבוקים.
"ניצחתי," אני מחייכת אליו ומבקשת ממייק בקבוק של מים. "זה לא
אומר כלום" אומר הגבר, "אלו רק ידיים על גב".
"אני מכירה זיונים שהתחילו עם פחות מזה" אני מביטה בו. הגבר
מרים זוג גבות מחוברות בתנועת אישור, הפנים שלו קשות וחדות
והוא לא מגולח. יש לו מבט נעים.
"אני ערן"... "היי ערן" אני משהה את גילוי שמי כמו תמיד, מסיטה
מבט. הוא מגחך ומניד ראשו "את מסוכנת". "אני? אני לא מסוגלת
לפגוע בזבוב" אני מחייכת, ופתאום הכל נראה סתמי וחסר חשיבות.
אני חושבת על גל צועק עליי כי לא הורדתי את שמואלה בזמן, והיא
השתינה על השטיח. ואז אני קולטת, "אתה במאי" אני קוראת, "עשית
את הסרט הזה על הכלבים, לא?" ערן מחייך אליי ועושה "פששש..."
עם השפתיים סגורות, "כל הכבוד לך, לא נראה לי שיש הרבה אנשים
שראו את הסרט הזה," ואני מחייכת בגאווה "אני ראיתי".
הוא שואל אם יש לי כלב ואני עושה לא עם הראש, רק חתולים.
ומספרת לו על אפי החתול שהיה לנו כשהייתי בת 16, ומישהו תלה
אותו על עץ וקברנו אותו בחצר, ואיך שאמא שלי בכתה המון. "וזו
הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, חוץ מהפעמים בהם היתה רבה עם
אבא שלי. היא היתה ממש עצובה. כאילו מת לה ילד, העוגן היחידי
בחייה, החתול הזה שהזדקק לה, נעלם". אני מדברת במהירות, לא
רוצה שיקטע אותי.
"ולמה את עצובה היום?" שואל ערן. אני שותקת ומלטפת את פיית
בקבוק המים. "לא עצובה. סתם, מהרהרת" עונה לו שקר, שאפילו מייק
מחייך למרות שהוא לא מבין מילה עברית חוץ מ"לא" ו"שלום".
אני קמה "אני חייבת ללכת". משלמת למייק 15 דולר גם על אתמול
ולובשת את המעיל והצעיף. "היה נחמד, נתראה" אני אומרת לערן,
ששקוע במשקה שלו. הוא מרים את ראשו ומחייך אלי את החיוך הכי
עצוב שראיתי מעולם. אני מניחה יד מרפרפת על גבו וניגשת לעבר
הדלת. "לא אמרת לי איך קוראים לך," אני שומעת אותו קורא כשאני
סוגרת מאחוריי את הדלת. אני ממשיכה ללכת.
בלילה גל ואני עושים סקס של מחילה ופיוס מתוק, ולרגע קטן הוא
ערן, הבמאי עם הגבות המחוברות והחיוך הכי עצוב שיש. אני גומרת.