כשחם לי ואין לי חשק לעשות שיעורים, אני מנדנד לאמא שתמלא לי
את הגיגית. ואז אני נכנס פנימה ומשתכשך במים הקרירים. זה ממש
כמו בריכה קטנה רק שלי. לפעמים,  אם אני לא מתיז מדי הרבה מים
כשאני נכנס, ולאמא יש מצברוח טוב במיוחד, היא אפילו מרשה לי
לקחת את שרדר ואחד מצבי הנינג'ה איתי. כמובן שבסופו של דבר,
תמיד הטובים מנצחים, ושרדר טובע עמוק עמוק במעמקי האוקיינוס.
אבל מה שאני הכי אוהב לעשות כשחם זה ללקלק ארטיק. כשאני מציע
לנעמה ללקלק יחד איתי, היא אומרת שהיא לא אוהבת ארטיקים, אבל
כשמגיע רונן החבר שלה, הם לוקחים ארטיק ומתחלקים בו, כל אחד
עושה ביס או ליקוק איפה שהקודם עשה. ומדי פעם הם אפילו מעבירים
ארטיק לעוס מהפה אחד של השני. עושה רושם שהם נהנים מזה.
איכס...
החלטתי שאני חייב לבדוק את העניין. כשהלכתי לשי מהכיתה שלי
ואמא שלו הציעה לנו ארטיקים, הצעתי לו שנאכל אחד ביחד. הרעיון
לא מצא חן בעיני אמא של שי, אבל אמרתי לה שכך הרבה יותר כיף
ללקלק ארטיקים. זה בדוק, הוספתי. אז בסוף היא הסכימה. ואכלנו
ביחד, אבל לא הרגשתי שום שינוי בטעם, וזה לא היה לי יותר כיף
מלאכול לבד, להפך, כשאני אוכל לבד יש לי יותר ארטיק לאכול.
למחרת, כשנעמה ורונן עשו את זה שוב, שאלתי אותם ממה הם כל כך
נהנים.
רונן עשה פרצוף מוזר, הוא נראה מבויש. ואילו נעמה חייכה. "תבין
כשתגדל", אמרה לי.
"כשאהיה זקן?", שאלתי.
"לא, עוד הרבה קודם. כבר כשתהיה נער תתחיל להבין".
עכשיו הייתה לי עוד סיבה לרצות להיות כבר נער.
רציתי לשאול שוב את נעמה עוד כמה זמן נשאר לי להיות ילד, אבל
היא ורונן נעלמו בינתיים. דלת חדרה הייתה סגורה. עניין אותי
לדעת, אם הם ממשיכים ללקק את הארטיק גם בפנים. לפי הקולות
ששמעתי כשהתקרבתי לדלת, החלטתי שכן. בהתלהבות גדולה מהרגיל.