[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איידן זיק
/
אחריות קבוצתית

זה היה ממש כיף, נסענו כל החברה לשישי שבת לכינרת.
אלי וערן בדיוק חזרו מהצבא, ושגיא לקח חופש מהעבודה.
היינו חמישה באוטו של ערן: שגיא, אלי אוהד, ערן ואני.
בהתחלה סתם תכננו לשבת על החוף, אולי לעשות על האש ולחזור
למחרת, אבל אז ראינו שיש שם איזה איש אחד שמשכיר סירות מנוע
ב-50 שקל לשעה.
אחרי שדיברנו על זה קצת בינינו, החלטנו שאנחנו יכולים לעמוד
בתשלום של 10 שקל לשעה כל אחד, ושזה יהיה שווה את החוויה.
אז שלחנו את שגיא לדבר עם האיש שמשכיר את הסירות, ושגיא חתם לו
על המסמך הזה שאומר שהוא אחראי אם משהו יקרה בזמן שאנחנו
נוהגים בסירה.
שגיא חזר עם המפתח לסירה וחגורות הצלה כתומות כאלה לכולם,
והפנה אותנו לסירה מספר 11.
אלי ואוהד בהתחלה לא רצו לשים את החגורות, כי הם חשבו שזה נראה
טיפשי, וגם ככה לא יקרה להם כלום, אבל האיש התעקש ואמר שבלי
החגורות לא עולים לסירה.
אחרי שעלינו לסירה ערן התיישב מיד במושב של הנהג, והתחיל להשיט
את הסירה.
סיכמנו בינינו שנתחלף כל עשר דקות כדי שכולם יוכלו לנהוג.
אחרי עשר דקות הגיע תורו של אלי, ואחרי עוד עשר דקות שגיא
התיישב לנהוג.
ראינו ישר ששגיא היה קצת לחוץ ושהוא לא שלט כל כך טוב בסירה,
אבל לא אמרנו כלום כי לא באמת חשבנו שיכול לקרות משהו. אחרי
הכל היינו באמצע הכינרת, ושאר הסירות היו די רחוקות.
בערך אחרי חמש דקות של נהיגה שגיא התחיל לתפוס ביטחון, והתקרב
במהירות לכיוון אחת הסירות האחרות תוך כדי שהוא אומר לנו "תראו
איך אני אפחיד את הכוסיות פה בסירה ליד..."
ערן ואני הסתכלנו אחד על השני במבט כזה שאומר "אולי כדאי שנגיד
לו משהו...?", אבל אז שמנו לב שאוהד ואלי דווקא היו מבסוטים
מהרעיון ועודדו אותו, הם חשבו שזה יהיה מצחיק להפחיד את
הכוסיות.
אז ערן ואני שתקנו, ושגיא התקרב במהירות לסירה של הכוסיות, ורק
כשהוא הגיע למרחק קצר מהן הוא שבר חזק ימינה, ועבר ליד הסירה
שלהן.
מה ששגיא לא שם לב אליו, היה שאחת מהבנות לא היתה בסירה, אלא
היתה בתוך המים, ליד הסירה, והוא עבר ממש מעליה.
ברגע ששגיא ראה את מה שהוא עשה הוא כמעט ונחנק, הוא ניסה לדבר
ולא הצליח, ודמעה זלגה מהעין הימנית שלו, הוא היה בטוח שהוא
פגע בילדה הזאת והרג אותה.
אחרי כמה שניות הוא הצליח סוף סוף לדבר "אני לא ראיתי אותה...!
זה הכל בגללכם...! אתם אמרתם לי לעשות את זה..."
ראינו ששגיא על סף התמוטטות עצבים, ערן מיד התחיל לנסות להרגיע
אותו, ואמר לו שזה אחריות של כולנו, ואנחנו נגן עליו, "אנחנו
כולנו בזה ביחד" הוא אמר, "כולנו היינו על הסירה ולא ניסינו
למנוע את זה..."
"אבל אני זה שחתום על הטופס! אותי יאשימו!" שגיא אמר במן קול
חצי בוכה חצי צועק...
ערן שוב ניסה להרגיע אותו "זה לא משנה מי חתום... כולנו
אחראים... כולנו היינו על הסירה..."
כשהחזרנו את הסירה למעגן ראינו את הסירה של הבנות עוצרת לידנו,
שתיים מהן התקרבו אלינו והתחילו לצרוח "חבורה של משוגעים! כמעט
הרגתם אותה! מזל שפספסתם בסנטימטר את הראש שלה..."
שגיא הוציא אנחה מהפה, כאילו הורידו לו סלע של אלף טון מהחזה,
הוא התיישב על מעגן העץ ואז נשכב לאחור והתחיל לנשום בכבדות.
ערן ניגש אליו ואמר לו בכל שקט "הכל בסדר, זה הסתדר בסוף אל
תדאג..." שגיא ענה לו בקול שקט "אני יודע... תודה שתמכת בי...
אני לא אשכח את זה..."
"עזוב שטויות... אתה היית עושה את אותו הדבר אם זה היה הפוך...
יאללה, בוא יא טמבל, הולכים לאכול..."
שגיא חייך קצת וקם. לאחר מכן הלכנו לאכול באיזה מסעדה ליד
החוף, ישבנו שם איזה שעה ודיברנו על הכל, חוץ ממה שהיה בסירה.
אחרי שסיימנו, נכנסנו כולם לאוטו של ערן והתחלנו בנסיעה חזרה
הביתה.
חצי שעה בערך אחרי שיצאנו, ערן שם בתחנה איזה שיר כזה שכולנו
שנאנו, אבל הוא משום מה היה חולה עליו, וכל פעם שהיה את השיר
הזה הוא התחיל לשיר אותו בקולי קולות.
"יאללה תעיף כבר את השיר הזה" אוהד צעק, "כן גם ככה אתה מזייף
כמו איזה חמור" צעקתי...
ערן לא התייחס והמשיך לשיר, ואפילו הוסיף תנועות ריקוד
טיפשיות, סתם כדי להקניט אותנו.
שגיא, שישב מאחוריו, התחיל לתת לו כאפות קטנות בצוואר כדי
לגרום לו להעביר תחנה, וגם אנחנו הצטרפנו. אחרי בערך 5 או 6
כאפות ערן התעצבן, והסתובב אחורה לשגיא "חאלס כבר, יא קרצייה,
אתה מפריע לי לנהוג".
כשערן הפנה חזרה את המבט לכביש, הוא מצא את עצמו בנתיב הנגדי,
כאשר מולו נוסע אוטו  במהירות עצומה, ערן סובב את ההגה בחוזקה
ונכנס לתוך גדר הבטון שהיתה בצד השני של הכביש. הדבר האחרון
שאני זוכר מאז, היה את אלי, שישב מאחורה באמצע, עף דרך השימשה
ונוחת על הכביש מולנו.

אחרי זה היה רק חושך והדבר הבא שאני זוכר זה שישבנו בחדר
ההמתנה בבית החולים, ערן, אוהד, שגיא ואני, שחוץ מכמה שריטות
לא קרה לנו כלום.
אחרי בערך שעה של המתנה אמא של אלי נכנסה לחדר, היא עמדה בפינת
החדר כמה דקות ובכתה, ואז ניגשה אלינו, ובלי שום הקדמה פשוט
צעקה בבכי "הרופא אמר שהוא בחיים לא ילך יותר!" "אני רוצה לדעת
מי נהג באוטו!!!"
"תענו לי!!! תענו לי כבר, קבינימט איתכם!!! מי נהג באוטו???"
ערן, אוהד ואני הסתכלנו אחד על השני ושתקנו. ידענו שלמרות שערן
נהג באוטו, האחריות היא של כולנו. אני בטוח שגם שגיא חשב ככה,
אבל משום מה הוא כבר לא היה בחדר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאוטובוס
נכנסת/
גברת עם סלים/
תראו איך היא
תופסת/
את כל
הספסלים.../



ואפרוח ורוד
בהריון, למה אף
אחד לא קם
בשבילו?!
פושטקים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/04 4:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איידן זיק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה