כבר ארבעים שנה ויותר
מהלכת במדבר שתיקותיה
עמוסת גוויות ילדותה,
כי אימי, סעורת שואה
רדופת צללים
עוד מבקשת לה
חלקת אלוהים שלווה,
והזמן שעובר
רק מרחיק, לא מניח.
בלילות על מיטתה
שבה אל מחוזות
נוף ילדותה,
אל הגדרות
אל ריחות המתים
הכינים, המדים
מצוקת הרעב
ונביחות הכלבים,
כי הזמן שעובר
רק מרחיק, לא משכיח.
מקפידה להסתיר
בתוך נעליים סגורות
בהונות חסרים
שקפאו ונשרו שם בשלג
לפני ארבעים שנה ויותר,
והתער החד בו חתכה
בבשר רגל אימה הנמק
מצמרר את גופה
גם היום,
כי הזמן שעובר
רק מרחיק, לא מרגיע.
אין ניצול,
כי מי שהיה
שם בתופת
כפסיפס מאסף
דיוקנו האבוד
עד היום
ואימי סעורת שואה
רדופת צללים
עוד מבקשת לה
חלקת אלוהים שלווה,
לוחשת ככפויית שד:
יהיה טוב, יהיה טוב...
כבר ארבעים שנה ויותר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.