היא רקדה לצלילי המוזיקה,
הניעה את גופה בקצב המנגינה
שלקחה אותה למקומות אחרים,
רחוק מהחיים,
רחוק מהפחד,
רחוק מהבעל המכאיב
ורחוק מהילדים המתבכיינים,
רחוק מהעולם.
סחפה אותה לארצות דימיוניות,
שבהם רק היא קבעה מה יהיה.
ארצות בלי סבל, כאב, רעב,
רק אושר, שמחה וגאווה
שמילאו את האוויר בחום.
אוויר צח, ורוח קלילה
שמילאה בהשראה את כל מרגישיה.
זהב וכסף - לא קיים,
הכל של כולם, עושר פנימי בלבד,
שמחה, רק שמחה...
אבל אז, כשנגמרת המנגינה,
היא חוזרת אל המציאות האכזרית,
אל הצער הבלתי פוסק,
ואל המשפחה המכאיבה.
ככה זה,
בחיים האמיתיים.
ורק דבר דבר אחד מחזיק אותה בחיים -
אותה קלטת, אותה מנגינה,
התקווה היחידה שנשארה לה...