ההורים אומרים עליי שאני ילד מפונק. עם המפונק אין לי בעיה,
אבל מרגיז אותי שהם עדיין קוראים לי ילד. כל כך הרבה זמן אני
כבר ילד, שאני מת להפוך למשהו אחר, לנער כמו החבר של אחותי, או
לאבא, או לבן דוד. גם זקן הייתי מסכים להיות, אפילו שסבא שלי
שוכח דברים ומחליק במדרגות. ממש משעמם להיות כל הזמן ילד!
נעמה הסבירה לי שבעתיד, עם קצת מזל,  אזכה להיות כל הדברים
האלה, ואפילו יותר. היא אמרה את זה בצורה כל כך חשודה, שאני
כבר לא בטוח. ובכלל, מה פירוש אזכה? יכתירו אותי בתואר "מתבגר
השנה" או משהו כזה? יום אחד, כשההורים הלכו לסרט ונשארתי לבד
בבית עם נעמה, והיא הפסידה לי בקרב של הפאוור ריינג'רס נגד
ריטה רפולסה (נחשו מי הייתי אני?), העליתי שוב את הנושא.
"נעמה, מתי כבר אהיה נער?", שאלתי תוך כדי החזרת הפאוור
ריינג'רס למקומם תחת המיטה שלי.
"הממ...", חשבה נעמה, "יש לך עוד די הרבה זמן".
"מה?", הזדעקתי.
"כן, יחסית עוד הרבה זמן. אני מניחה שתחשב נער כשתגיע לגיל
ההתבגרות".
"מתי זה יהיה?", הסתקרנתי.
"עוד מספיק זמן".
"אבל מתי?", לחצתי.
"עוד שלוש, ארבע שנים, במקרה הטוב".
"כמה זה שנה?"
"זה יותר משלוש מאות ימים".
ידעתי, שיום זה כל פעם שאני הולך לישון וקם בבוקר. האם הייתה
רצינית? כל כך הרבה פעמים ללכת לישון עד שיכתירו אותי בתואר
"נער השנה"? חייבת להיות דרך אחרת, משהו שיקצר את התהליך.
"אפשר לעשות משהו בשביל..."
נעמה צחקה. "ארז, אני במקומך לא הייתי כל כך משתוקקת לעבור
לשלב הבא של המשחק הזה שנקרא חיים. תהנה כל עוד אתה ילד, אחר
כך זה רק הולך ומסתבך. שחק עם הבובות שלך, כי בשלב מסוים הן
כבר לא יעניינו אותך".
לא את כל מה שאמרה הבנתי, אבל המשפט האחרון כאב לי. לעולם לא
אזניח את הבובות שלי, יהיה מה שיהיה! תהיתי מה יהיו הדברים
שיעניינו אותי כשאהיה נער, או אבא, או בן-דוד. החבר של נעמה כל
הזמן רוצה לבוא אלינו. מה זה אומר? שנערים אוהבים לבקר אנשים
אחרים? זה פחות נחמד בהרבה מאשר לשחק בפאוור ריינג'רס או לצפות
בצבי הנינג'ה. התחלתי להאמין שאולי יש משהו בדבריה של נעמה.
שכדאי לי להישאר ילד מפונק, לפחות בשלב הזה.