מפציע לי עכשיו חיוך על השפתיים
כתנאי התחלה
לאלגוריתם הישן שלי:
יש חיוך,
ואז
מפתח זרות לחיוך
ואז
מתחבר לעורק העצוב
ואז
החיוך מזוייף
ואז
בורח ומתחבא במרתפי הזכרון
ואז
מתבוסס בבוץ הנפש
עד ש
תנאי עצירה רנדומלי
מחלץ אותי משם
זמנית
וכבר הייתי שם
בעבר
אלפי פעמים,
וכבר דיברתי על זה
עם אנשים
ועם דולפינים
ועם עצמי,
ותמיד
האלגוריתם
חוזר
עד ש
והיום בחיוך
משהו
שובר לי
את ההרגל.
יש אלגוריתם אחר,
צעיר יותר,
חי יותר,
נושם ככה:
יש חיוך
ואז
יש אור בבטן
ואז
יש מקום לאויר בחזה
ואז
הסרעפת מוהלת אור באויר
ואז
החיוך מתעצם,
מרוצה
מעצמו
מאחרים
מהעולם,
עד ש
תנאי עצירה רנדומלי
מחליף אותו במשהו אחר,
לא לפני
שהוא מאיר
עוד מישהו אחר
אחד
לפחות.
ככה מרגישים כשמחלימים?
ובמקום לקרוא לזה 'עוד אחד לאסנת' אני פשוט אספר שזה מוקדש
בהרבה חום ואהבה לאסנת אבן-איתן, ושיש לה חלק בתהליך, ולא היא
לא פסיכולוגית, היא פשוט יודעת להיות חברה טובה
26/10/2004 19:10
|