החיפוש הבלתי פוסק אחרי האידיאל, מסע ההרפתקאות בדרך החטחטים
שאינה מרוצפת באבנים. בטח לא צהובות. הדרך אל הנשגב, הגדול,
האדיר, עצום המימדים, זה שנמצא בקצה הרחוק של כל הדברים כולם,
שני רחובות לפני "נצח", על הפינה של רחוב מושלם ושדרת החלומות
הבלתי אפשריים.  

זהו אינו מסע מתוכנן, הוא ספונטני, בלתי רציונלי ולא רצוני.
זוהי דרך שבחרה את ההולך בה. מיגנטה אותו, הסיטה אותו, הסיחה
את דעתו מההליכה בדרכים הידועות, השגרתיות, המובילות למקומות
הרגילים, המקומות שכולם הולכים לקראתם במעגלים אינסופיים
שנקראים חיים ומוות, מובן מאליו וחוזר חלילה.
זוהי הדרך אל האידאל, בעולם פוסטמודרני חלול. משבחרה הדרך את
ההולך בה נשארו לו אפס ברירות, חוסר יכולת החלטה מוחלט, שום
אפשרות בחירה בכל הקשור לצעידה נמרצת חזרה אל דרכי היומיום, אל
דרך כל בשר. אל עולם נטול משמעויות, אל החיק החמים של הריק
התמים.

מרגע הבחירה ועד לרגע שבו יפסק החיפוש, המקום בו יסתיים המסע -
(גם אם לא באותה פינת רחוב נשכחת) נידון הצועד בדרך אל האידיאל
ליסורים קשים, התמודדות עם לחצים אנושיים ועל אנושיים כבדים
מנשוא ובמיוחד התמודדות עם ההתבוננות בשאר העולם צועד בצעדי
הענק שלו בשבילי היומיום בחיפוש אחרי מטרה או אחרי יעד.
אותו חיפוש חסר תכלית אחרי כל מה שכבר יש אך נמנע ממנו לראות
מפאת העיוורון שטמון בצעידה אל עבר המובן מאליו. המחפש אחרי
האידיאל אינו זקוק לדבר ואינו רוצה או צריך דבר מלבד המסע,
מלבד הדרך, זו שבחרה בו שילך בה, זו שמוליכה אותו, השבוי
בקסמיה הנצחיים אל עבר אותה שדרה, שדרת החלומות הבלתי אפשריים.