מכיל תכנים קשים.

יופי. לא אני המצאתי אותו. אבל דחילק, אני מסתכל בו. היופי הזה
נמצא במצב צבירה של בחורה, ששוחה בתוך בריכה על גג גורד שחקים.
ברגע זה רק אני רואה את היופי. שמש שטנית משחימה את העיר הזאת,
והמוחות המטורפים של יושבי העיר הזאת הוזים בחום. מישהו ראה
פעם תאי מוח רותחים? אני ראיתי. הכנסתי פעם מוח של עכבר, אחרי
שקילפתי לו את הגולגולת, לתוך מים רותחים, וראיתי את התאים
משחימים. משחימים... כמו צ'יפס בתוך שמן. כל העיר הזאת משחימה
בחום, וגם אני לא יוצא דופן. העור משחים. האספלט משחים. יופי
בתוך בריכה משחים. הרובה שלי משחים. כדורי המוות משחימים.
ומלאך המוות... מחכה בתור שאני אקרא לו... גם הוא משחים.

הכוונת הטלסקופית, למי שלא יודע, אומרת לי לאן ילך כדור המוות.
אני מציץ דרך טלסקופ המוות כשאני על גג גורד שחקים, מעט גבוה
יותר מגורד השחקים של היופי בבריכה. היופי לבדה. איש לא שומר
עליה. זנחו אותה כל אוהביה, חוץ ממני. אני אוהב את גופה של
היופי בבריכה. ברגע זה היא כלל לא מודעת שאני עומד להעביר אותה
למצב צבירה שונה. משהו בלי גוף. אמרו לי: "הגוף הוא פחית קולה.
והנשמה היא הקולה." לאן הולך קולה בלי פחית? לא אכפת לי. מצדי
שיתפזר על כל העיר ויגרום לכל העיניים להיות דביקות.

יש שוטרים בעיר הזאת, שמעתי. יש לעיר הזאת אחד שקורא לעצמו
"ראש העיר". אני לא יודע אם שמו הפרטי זה "ראש" או "העיר". זה
גם לא משנה לי. אותו ראש העיר, כך הבנתי, הוא כמו שריף בעיירה
במערב ארה"ב של המאה ה-19. משהו כמו שראיתי בסרטים
הדוקומנטריים האלה, "הטוב הרע והמכוער" או "דו-קרב בצהריי
היום". על אותו מר ראש, או מר עיר, אני בונה. אני מקווה שהוא
לא חושב את עצמו לג'ון ווין. בכלל, ג'ון ווין היה אדם מוזר. כל
פעם שהיה יוצא לאיזו הרפתקה, היה קורא לעצמו בשם אחר. מעולם לא
הבנתי את זה, אבל כיבדתי את זה.

היופי שוחה הלוך ושוב בתוך הבריכה. היא לא שוחה מצד אחד לצד
שני כדי להגיע לצד השני. אלא פשוט בשביל לשחות. לא היעד הוא
המטרה שלה, אלא הדרך. אני מכבד את זה. בינתיים, כשאני מסתכל
דרך כוונת המוות הטלסקופית, אני יכול לשגר כדור מוות אל
כף-הרגל היחפה. אבל זה לא יהיה טוב בשבילי, כי אי-אפשר להרוג
יופי דרך כדור בכף-הרגל. אני יכול לפוצץ לה את אחד מהשדיים
כשהיא מתמתחת. גם זה לא יעזור. זו תהיה דרך, לא המטרה. לכן הכי
טוב זה לשגר את כדור המוות אל הראש. בראש, למי שלא יודע, נמצא
המוח. ואם מפוצצים מוח... טוב, מפוצצים חיים. אבל מחשבה מוזרה
עולה לי פתאום. אם אני אפוצץ מוח ייכנס כלור למוח. זה יזיק
למוח? אבל לפעמים באמת עולות לי מחשבות מוזרות. הרי המוח שלה
יהיה מרוטש. לא יכול להיות נזק גדול מזה.
האם מוח של בחורה עם יופי, גם הוא יפה? האם מוח של אישה יפה
יותר ממוח של גבר? אני לא מדבר על תוכן האופי והמחשבות במוח,
אלא על צורת הבשר האפור. האם צורתו מפתה יותר? כמו פרי? כמו
לימון מקולף? אולי בעצם כמו אגוז? בכלל שמתי לב שצורתו של אגוז
דומה למוח. אולי בעצם אגוז זה מוח בלי גוף? מה בכלל מוח האגוז
יכול לחשוב עם ממדים קטנים כמו שלו? אולי מגיע לו שיאכלו
אותו.

טוב. אני חושב שזה לא זמן טוב למחשבות העמוקות שלי. אני כאן
כדי לפוצץ לבחורה הזו עם היופי את המוח. אף-אחד לא יחבק אותה
יותר. אף-אחד בוודאי לא ישכב איתה יותר... האומנם? אולי
לעובדים בחדר המתים לא אכפת לשכב עם גופה מפוצצת מוח. לא חסרים
סוטים בעולם הזה. במצרים העתיקה היו מצרים ששכבו עם הנסיכות
החנוטות. התשוקה שלהם לזיין נסיכה, ולא משנה כבר שהיא מתה.
גועל נפש... היום כבר לא חונטים אנשים. פשוט נותנים לגוף
להתפורר בקבר ולשמש אוכל לתולעים. מי אומר שאנחנו לא דואגים
לתולעים? לא אני. טוב. אני הולך להרוג אותך, בחורה יפה. מה
שמך?

דרך הכוונת אני רואה את אדוות המים. הגוף שלה, היפה הזה, שבוצע
את המים הכחולים. הגוף חטוב כמו אותם פסלים יוונים בלי ידיים.
הזמן לקח את הידיים. בדרך מ-גדה ל-גדה הכוונת אומרת לי שהכדור
יגיע אל הראש. היא חושבת שהיא תחיה מחר... היא חושבת שהיא תאהב
שוב. תתעלס שוב. תאכל בעל-חיים בצורת סטייק. תלגום מיץ תפוזים.
תאכל מוח אגוז. היא חושבת שהיא תבחר אדם לממשלה. היא חושבת
שהיא תקרא עוד ספר. היא חושבת שהיא תשמע עוד מוסיקה. ככה היא
חושבת... כבר לא. כמה חבל...

אני לוחץ על ההדק. דרך כוונת המוות אני לא רואה את הראש מנוקב.
אבל יש דם בגב. גופה מתקמר. היא מחרחרת. משתוללת במים
המאדימים. היא לא יכולה לשחות עוד. היא שוקעת לאט לאט לתוך
המים. הבריכה, בזכותי, כבר מזמן הפסיקה לשחק איתה, ועכשיו היא
בולעת אותה למעמקיה. היא לא תחייה, אבל אני רציתי את המוח, את
המחשבות שיהפכו לשלי. למה פיספסתי? אני צריך לכוון את
הכוונת...

(בהשראת סצינת הפתיחה של הסרט "הארי המזוהם").