זה חלום או מציאות? אני לא יודע אם זה קרה, או שצירפתי אירועים
במהלך היום וחלמתי אותם שוב ושוב באותו הלילה עד שהתגבשו לכדי
המציאות הברורה והפרטנית הזאת. חלומות, כך לפחות אמרו לי פעם,
הם רק כותרות על וכותרות משנה של חוויות שבלענו בלי ללעוס
במהלך היום. ובלילה המוח מעלה גירה ומאפשר לנו ללעוס את הכותרת
שמעל החוויה הלא לעוסה כך שביום המחר היא כבר תגלוש במורד
צינור העיכול יחד עם שאר החוויות. הדרך אל בור הספיגה של
הזכרון.
לא ברור לי המקור של כל הפרטים ההם הקטנים, החריצים בכביש, קו
ההפרדה הצהוב, זוית השמש והשתקפות קרניה על שמשות וגגות של
מכוניות שעומדות זו אחר זו בנחש ארוך ומתפתל ברוחב שלושה
נתיבים. עוד פחות מזה אני מתקשה לעכל את ההשפעה הטובה לאורך כל
אותו היום. את הקלילות האוורירית, את ציוץ הציפורים שאני זוכר
בבירור עוד מהשעות האחרונות של הלילה. אותו ציוץ שהידהד בראשי
כל אותו יום ושימש רקע והסחה להתנגחויות היומיומיות שלי. חלום
או מציאות? אין בי את הכוח לדעת.
זומטוס, כך קראתי לחבר הממונע שלי, מאה עשרים וחמישה סנטימטרים
מעוקבים של מנוע מתוצרת הונדה יפאן, אלפיים חמש מאות שקלים
באיזה מוסך בדרום העיר ואינספור גיחות קצרות מפה לשם בתל אביב,
העיר שלי. היה לו בעיקר אופי לזומטוס, יופי לא היה הצד החזק של
קטנועים בתחילת העשור האחרון של האלף הקודם. קראתי לו זומטוס
כי הוא היה הכלי שלי לגיחות מדוייקות למרחקים של מעבר לטווח
היריקה, לחיסול ממוקד של סידורי היום יום אם תרצו.

ובאותו בוקר ציוץ הציפורים התחיל לכרסם בשנתי עוד לפני שהאור
התחיל לנזול בשילוב של הוורוד הכי בהיר והתכלת הכי חיוורת.
התעוררתי בסלון בלתי מוכר ולא זכרתי כלום ולא ידעתי כלום על מה
שהביא אותי אל אותה ספה ואותו סדין פרחוני שכיסה את מערומי.
מהחלון ראיתי דשא מטופח, פרדס אשכוליות והרים במרחק והכל היה
אפוף בערפילית סגלגלה. יצאתי דרך דלת עץ כבדה ובמרחק שתי
מדרגות ממני ניצב לו זומטוס נוצץ כולו מרסיסי טל. הכיסא, כך
יתברר לי מאוחר יותר רטוב. אחרי כמה דקות בבוקר הקסום הזה
זומטוס ואני כבר היינו שקועים בפיענוח היציאה ממבוך הכבישונים
של מושב קטן באמצע רעננה.
מה קרה באותו הלילה שהביא אותי לרחובות רעננה ושל מי הספה
שעליה התעוררתי, מי מתעוררת עכשיו ומגלה שאני איננו, איך
זומטוס הגיע לשם ואיך מגיעים חזרה לתל אביב. עשרות מחשבות
שאלות וטרדות קטנות התחילו להציף לי את המוח. אי שם בתוך ראשי
מישהו הדליק מכשירים חשמליים מרעישים, אזעקה של רכב התחילה
לצרוח, טון ארוך וגבוה של סוף השידורים בטלויזיה תפס מקום
ברקע. רעש. כמו ציוץ של ציפורים שמעיר אותך ברוע משינה עמוקה
וטובה. כאילו מישהו אסף את כל צילצולי הטלפון במשך כל השנה
האחרונה והוא משמיע אותם לאוזניים שלי סימולטנית דרך מערכת
הגברה של מועדון. הרכות שלי התחילו לפעום ולהתקשות בתוך הקסדה,
העורף השתרג וכאב. השמש כבר עלתה מספיק גבוה כדי להתיח קרניים
מעוורות אכזריות ישר לפנים שלי. הזימזום של זומטוס קדח לי סדק
באונה הימנית. הייתה לי אונה שמאלית אבל איבדתי אותה איפשהו.
אולי על הספה, של מי הספה הזאת? איך אני לא זוכר את הדרך לכאן,
די! די עם הרעש הזה! כל מהמורה או בור קטן באספלט עבר דרך
הצמיגים ומשככי הזעזועים אל עצם הזנב שלי ומשם נורה בכדור אש
של כאב וכוויות אל תוך הקסדה. נורא.
כשעליתי על הכביש המהיר וכל כולי נתון בתוך תופת הבוקר הזה
עקפה אותי משאית ונתזים קטנים של חול ניקרו לי בצוואר. סיוט.
לקראת מחלף מורשה כבר ראיתי את זנבו של הנחש, נחיל המנועים
שמזדחל בוקר בוקר כדי לרבוץ בחניונים תת קרקעיים בעיר הגדולה.
ענן פיח שמחמם את אויר הבוקר כדי להאט עכשיו את קצב ההתקדמות
שלי לכיוון מקלחת, קפה ואיזשהו מפלט מהקקפונייה של ציוצי
הטלפון בין האזניים שלי. השמש סינוורה יותר, משתקפת באלפי גגות
מבריקים, קשקשים צבעוניים ופולטי עשן שמאלצים אותי להזדחל
במקביל להם על השוליים הימניים בין הקיר האקוסטי לפס הצהוב.
מתחת למחלף הכפר הירוק עמד ג'יפ בשוליים ואני כבר תיכננתי איך
להתמזג לרגע בנחש הארור הזה כדי לחזור מיד ולהמשיך לסבול בשקט
אך במהירות יחסית בשוליים ואז זה קרה. קטנוע מנהלים מוזהב גנב
לי את הפער שבין שתי מכוניות. קסדה בדיוק כמו שלי, חולצה לבנה,
כפפות רכיבה. זה מה שהצלחתי לראות. חלון ההזדמנויות הצר שנפתח
בקשקשת נסגר לי. מניאק. סחיטה מהירה של ידית הבלם ואני עובר את
המכשול בשלום. בן זונה. פתחתי את המצערת עד הסוף כדי לפצות על
הזמן שנגזל ממני. המנייק בחולצה הלבנה היה כמה עשרות מטרים
לפני, מסמן את המקום בו אני יכולתי להיות לולא אותה עקיפה
אגרסיבית. הוא האט כשהתקרבתי אליו ואז נכנס בקלילות אל בין
המסלולים, זיגזג קלות בעננת האגזוזים, נדחף אל חלונות קטנים של
רווח בין פגושים וחזר אל השוליים כשהוא רחוק הרבה יותר. ואז
הוא חזר על התמרון השובבי ושוב הוא לפני מאט ומחכה שאתקרב.
מעל הפנס האחורי שלו הייה סטיקר בכחול לבן עם המילים "תהיה
נינוח". הוא חזר לעשות שמות בקרבי הנחש ואני פתאום גיליתי
שהציפורים חזרו, הצילצולים נעלמו אל תוך פילטר סגול ואין זכר
לכדורי האש במעלה עמוד השדרה. את העלייה ממחלף גלילות לאיילון
עלינו ביחד. הייתי קרוב מרחק נגיעה מהמסר הכחול. תהיה נינוח.
ניידת משטרה עמדה לפני מחלף קק"ל, התחבאנו ביחד בתוך הנחש.
נסעתי אחריו בין כל המכוניות וכל האנשים שנוסעים כדי לגלגל עוד
יום מהחיים שלהם בצעקות ותיסכולים וטלפונים ופגישות אינסופיות
רק כדי לזחול אחר כך הבייתה ולהרדם מול הטלויזיה והייתי נינוח.
והוא הראה לי את כל הסימטאות הקטנות והמקריות נטולות השם שבין
המכוניות והעביר אותי מסביב לכל המהמורות ובורות הביוב הנמוכים
שבשוליים. ונסענו מהר, מהר מאוד אפילו והייתי נינוח. וכשמחלף
ההלכה התקרב ידעתי שהוא ימשיך לפניי ושהרמזורים יפתחו גל ירוק
ומהיר בשבילנו. היינו שני פרשי הבוקר שנשלחו להעיר את העיר,
להפיח חיים בערפיח, דהרנו בערבות האספלט לכיוון הבית שלי בין
אוטובוסים ומוניות, בין מכוניות קטנות למסחריות לאוטובוסים,
מתמכרים לחופש שמציע כל רמזור ירוק.  בכיכר שלפני הבית שלי הוא
האיץ ונעלם, לא ניסיתי להמשיך איתו. טיפסתי אל המדרכה דוממתי
את המנוע וירדתי מזומטוס. עמוק עמוק במחילות שמובילות מהאזניים
למוח נשמע בברור ציוץ בלתי פוסק של ציפורים קטנות של בוקר.
בוקר נינוח.