בבית חרושת לשעמום עובדים אנשים מיוחדים שמקבלים שכר מינימום
("מורים"). אנשים אלו מוכשרים במשך שנים ארוכות בתורת אמנות
השעמום.
הם אמורים לייצר שעמום לחבורת ילדים ("תלמידים"), שיושבים
דחוסים איתם בחדרים מיוחדים, סגורים מן העולם ("כיתה").
הילדים הללו מבלים את זמנם עם יותר מעובד אחד ("מורה מקצועי").
זהו תהליך הדרגתי, שבו הילדים נחשפים ליותר ויותר שעמום, לאחר
כל ישיבה ("שיעור").
בין הישיבות נותנים לילדים מספר דקות להתאושש ("הפסקה"), אך לא
יותר מדי זמן, שמא עלולים הם לא להתייאש.
בסוף יום השעמום במפעל חוזרים הילדים עייפים לביתם, רק בכדי
לגלות שהעובדים במפעל נתנו להם מטלות לייצר עוד קצת מהחומר גם
בבית ("שעורי בית").
פעמיים בשנה מקבלים הילדים את השעמום שייצרו, עטוף בחבילה יפה
ומהודרת ישר לביתם ("תעודה"). הילדים המוכשרים שייצרו הכי הרבה
שעמום זוכים לשבחים ("תלמיד מצטיין"). הילדים אמורים לייצר
מספיק שעמום שיחזיק להם לכל החיים ("בגרות").
בעלי המפעל ("משרד החינוך") חוקקו חוק משעבד ("חוק חינוך
חובה"), אשר לפיו כל ילד בעולם חייב לייצר שעמום במשך 12 שנה.
הם אף חילקו את זמנם של הילדים לפי רמת השעמום שיש להשקיע
("יסודי","חטיבה","תיכון"), אך אותם אין מי שיוקיע...