"קוניאק?", הבטתי במוכר בפליאה. יש צבע כזה? הוא גיחך. אני
כנראה לא הראשון שמתפלא. "כן, קוניאק. זה דווקא צבע מאד מבוקש.
בכל מקרה אין לך יותר מדי אפשרויות, אז אל תיכנס ללחץ. יש לנו
את הארון הזה בצבע שחור, חום, או קוניאק. קח את הזמן שלך", הוא
התקרב אליי וקרץ, "תן לגברת להחליט. הן טובות בזה." נעלם ללקוח
אחר. הבטתי ב'גברת' שהיא בעצם החברה שלי, ורד, שאיתה אני עובר
לגור. היא יודעת מה זה קוניאק. היא צחקה כל השיחה. דווקא נהנתה
מהתמימות שלי. "אני חושבת שקוניאק זה הכי מתאים. זה גם הולך
טוב עם החולצה שלך." החולצה שלי? הייתה לי חולצה בצבע
אדום-בורדו-ארגמן או אלוהים יודע איזה צבע. "אבל חולצה אני
מחליף כל יום," אמרתי בחיוך. "כל שבוע, אתה מתכוון," היא תקעה
לי, "חוץ מזה, כל החולצות שלך בסגנון הזה." למה ארון צריך
להתאים לחולצה? לא משנה. "אני חייבת לשירותים," היא אמרה
צוחקת, "יש לך חמש דקות להחליט. ואני לא רוצה את השחור."
נעלמה.

"שלום לך."

מאיפה זה בא? הסתכלתי סביבי.  החנות מסביב נעלמה. אני בתוך
בועה של שקט. רק אני והארון.

"נעים מאד", לחשתי.
"העונג כולו שלי", הוא ענה בחביבות, "אז מה? מתרגש?"
"מתרגש? מה יש להתרגש? כולה ארון".
"אל תתחכם", הוא חייך בצורה אבהית, "אני לא סתם ארון. אני ארון
בצבע קוניאק".
"אז מה?" ניסיתי להפיג את המתח, "קוניאק זה סתם צבע. בדיוק כמו
שחור או חום".
"שטויות. אתה יודע שזה לא סתם צבע. הרי לא ידעת שקיים צבע כזה
לפני שנכנסת לכאן. נכון?"
"ביג דיל. אז עכשיו אני יודע. סתם עוד צבע חסר משמעות. מין חום
כזה".
"מין חום כזה", הוא חזר אחרי בלגלוג, " כמה שאתה תמים. או
לפחות אתה מנסה להיראות כזה. כבר ראיתי הרבה כמוך. כולכם
מתנשאים עליי. מין חום כזה... "
"לא התכוונתי, אני מ-"
"עזוב שטויות", הוא חתך אותי, "אז מה? קונה או לא?"
"לא יודע", גמגמתי, "קצת גדול עליי כל הקטע הזה. בחיים לא
קניתי ארון. תמיד באתי לדירה והיה ארון. ואפילו אם לא היה סתם
זרקתי את הבגדים באיזו סלסילה. אבל לקנות ארון..."
"אז מה אתה עושה כאן?" הוא היה חסר סבלנות, "מבזבז את הזמן
שלי?"
"לא", מיהרתי להרגיע, "אני כנראה אקנה בסוף. רק שאני לא בטוח
שזה יהיה אותך. אתה מבין. קוניאק, הצבע הזה, הוא חדש לי ו..."
לא מצאתי את המילים. הבטתי בו. הוא דווקא היה יפה. אבל משהו
בצליל של המילה. לא יודע. הוא הרתיע אותי.
"אתה מפחד מדברים חדשים?" הוא שאל.
"לא. אני דווקא מת על גיוונים והרפתקאות וכל זה. אבל קוניאק זה
לא סתם צבע חדש. יש בו משהו ממגנט, משהו כובל, משהו..."
"זוגי?" הוא שאל בשקט.
"מה?" עניתי במהירות, "מה אמרת?"
"משהו זוגי. זה צבע של זוגיות. בינינו", הוא סימן לי להתקרב,
"הרי לא היית נכנס לחנות הזאת אם היית לבד. בעצמך אמרת שאף פעם
לא היית צריך ארון".
"כן, אני חושב שאני מבין אותך",  מילמלתי. כמה שהוא צודק. זה
בדיוק העניין. הרי הצבע כצבע לא מרתיע אותי. אין איתו שום
בעייה. וזה גם לא הצליל של המילה. זה המשמעות של לקנות ארון
בצבע שלא היית מודע לקיומו אם לא היית נמצא בתוך זוגיות. זה
המשמעות של לקנות ארון של זוג. להכריז : "אני בן זוג".
"אז מה?" עכשיו הוא היה רגוע, הבין שלחץ על נקודה רגישה, "מפחד
להיות בזוג?"
"מפחד?" אני מבולבל, "לא הייתי אומר. סתם. פשוט זורם. דווקא
טוב לי עם ורד. היא אוהבת אותי מאד ואני אוהב אותה, אני חושב.
וזה מה שחשוב, לא? שאוהבים. והאמת שדי כיף לי איתה ואנחנו
עוברים לגור ביחד וכל זה, אז צריך לקנות ארון. אני חושב. לא?"
"אתה שואל אותי? אני לא בטוח שאתה סגור עם עצמך".
"לגבי הארון?"
"לגבי הזוגיות", הוא ענה ביובש.
"על מה אתה מדבר?" די, מה הוא נהיה לי? פסיכולוג בגרוש?, "ורד
חברה שלי. אתה מבין? אני עם ורד כבר שלוש שנים. כל מה שאנחנו
עושים זה לעבור לגור ביחד. זהו זה. גם ככה היא שרצה אצלי רוב
הזמן, אז מה כבר ההבדל?"
"אין שום הבדל", הוא חייך, "אז למה אתה כל כך לחוץ?"
"אני? לחוץ? אתה מדמיין."
"טוב", הוא נסוג, "כנראה שאני מדמיין. בכל אופן, אני לא רוצה
להלחיץ אותך, אבל קוניאק זאת רק ההתחלה".
"רק ההתחלה?" בקושי יצאו לי מילים מהפה.
"בדיוק. אחרי ארון יש מיטה, מכו-"
"מיטה כבר יש לנו", קטעתי אותו בתחושת נצחון.
"מכונת כביסה", הוא המשיך, מתעלם במכוון, "מקרר, שידה, מגהץ,
קרש גיהוץ, שטיחים, שולחן לסלון, כסאות, טלוויזיה גדולה, גינה,
פרגולה, שולחן לגינה, תנור מטבח, מיקרוגל, מקדחה, וילונות,
ארגז כלים, ארונות מטבח, ארון נוסף כי אני לא אהיה מספיק גדול,
סירים, מחבתות, צלחות,  רכב, ג'יפ, די.וי.ד-"
"רוב הדברים היו לי גם כשגרתי לבד", ניסיתי לבטל אותו
בזילזול.
"אבל עכשיו אתה תקנה אותם מחדש", הוא ענה בחדות, "והפעם," הוא
חיכה, "בזוג".
"אז מה? אז אני אקנה אותם בזוג. אני וורד נקנה את הכל יחד
ונעשה את זה בכיף".
"אז ככה אתה נראה כשאתה קונה בכיף?" הוא לעג, "תמשיך לכייף
לך".
"די. מספיק. מה אתה נהנה להתעלל בי? גם ככה זה לא קל," התכנסתי
אל תוך עצמי, "בכלל לא קל."

הוא הביט בי בשקט. נתן להפנמה שלי לשקוע. הוא לא צריך לדבר
עכשיו.

אני לא יודע מה אני רוצה. הייתי רגיל לחיות לבד, להיות אדון
לחיים שלי. להיות בעל יכולת לשנות בכל רגע נתון את מסלול החיים
שלי. זה החופש האולטימטיבי. סם החיים. אתה לא חייב ללקק לאף
אחד, להיות נחמד למי שאתה לא רוצה, להחמיא למי שלא מגיע לו.
אתה מחובר לעצמך. אתה אדון הקיום. אבל אתה לבד. ואתה רוצה גם
להרגיש נאהב. זה הדבר היחיד שחסר לך. אהבה. אז בהתחלה אתה
מזיין. כמה שיותר. אבל זה לא מספיק. אתה מתחיל להרגיש חסר
בטחון. מתבגר. פגיע. חופשי, אבל שביר. החופש נתפס כשקר. אתה לא
מנצל אותו כי אתה רוצה להיות מוכן לאהבה כשהיא תגיע.  והיא
מגיעה. ואתה בשמיים. אלוהים. אני אוהב ואוהבים אותי וכמה שזה
כיף. עכשיו הכל מושלם. מושלם? לא בדיוק. אהבה זה אומר שהחופש
מוגבל. זה כמו שלימדו אותנו. אם מוסיפים לצד אחד של המשוואה
חייבים להחסיר מהצד השני. אז אני מחסיר מהחופש. אבל אני עושה
את זה בכיף. כי מה אני צריך חופש? הרי אני מאוהב. אתה בז
לחופש. הוא נתפס כמסוכן. כעולמם של הבודדים. אתה חי בתוך
המסגרת. המסגרת של האהבה. אבל עובר זמן. והאהבה מתקהה. אתה
עדיין אוהב. הרי לא תעז להגיד שאתה לא. אבל הסקס כבר לא מה
שהיה פעם. וההתרגשות בכל פגישה מחדש נעלמה. עכשיו זה הרגל.
אהבה שהתבגרה.  המשוואה שוב לא מאוזנת. אתה חייב להגדיל את אחד
הצדדים. את האהבה אתה לא יכול. אהבה רק יכולה לדעוך. אתה משקיע
יותר בזוגיות. נופש משותף. פרחים. אבל מה שלא תעשה, ולא משנה
מה יגידו כל הפרופסורים זאת לא אהבה. אתה רק מחזק את ההרגל.
מדביק אותו חזק חזק שחס וחלילה לא ייסדק. כי זה כל מה שיש לך.
וכולם משכנעים אותך שככה זה לחיות בזוגיות. והם צודקים. כל אחד
מתפשר בשביל השני ויחד יוצרים הרמוניה משותפת ש..ש-מה? הרמוניה
משותפת שתוביל למה? למשפחה. לילדים. ואתה הרי רוצה ילדים. אפשר
לא לרצות ילדים? זאטוטים שדומים לך ורצים לך בין הרגליים ואתה
מביט בהם כל יום מחדש ומבין את משמעות החיים? מישהו יכול לא
לרצות דבר כזה? רק מטורף.  הרי כולם אומרים לך. תתחתן כבר,
נודניק. לא בשביל החתונה. בשביל הילדים. מה, אתה רוצה להיות
אבא זקן? תלך עם מקל לגן של הבן שלך? ומה עם המשוואה? איזו
משוואה? קיימת עוד משוואה? היא לא קיימת, חביבי. היא הייתה
בראש שלך. החופש הצטמצם למינימום. רק מה שאתה צריך כדי לחיות,
לנשום, לאכול ולצאת לנופש במלון פעם בשנה. אבל מה חשוב החופש.
מה אתה צריך חופש? מה אתה, ילד? אתה איש משפחה. ילדים. עבודה.
מסגרת. אזרח למופת. על איזה חופש, קיבינימט, אתה מדבר?  אתה
בכלל זוכר מה זה? זאת אשלייה. אשלייה שבנית אותה עד שהגיעה
האהבה. בהתחלה סירבת להיפרד ממנה. ניסית לשכנע את עצמך שאתה
תעשה את זה אחרת. לא כמו כולם. אתה תקבע איך תיראה הזוגיות
הזאת. אז, אתה יוצא עם חברים לבד לפאב פעם בשבוע ואתה לוקח
קורס "מבוא לפילוסופיה" בלימודי חוץ באוניברסיטה ואתה משכנע את
החברה שלך כמה חשוב שיהיה לה עולם משלה רק כדי שתוכל לקבל יותר
חופש לעצמך. כאילו שבאמת איכפת לך אם יש לה או אין לה עולם
משלה. אני רוצה חופש. אני רוצה להיות במסגרת אבל להיות חופשי.
זה בלתי אפשרי. הכל קורס. המשוואה קורסת. את החופש הצלחת
להגדיל במילימטרים אבל המסגרת, ההרגל, המשפחה, כל הצד השני גדל
בקילומטרים. אז אתה מפסיק לחלום. הפכת לאיש תחזוקה. אתה חי את
החופש שלך דרך החופש של אחרים. אתה שורד כדי לתת חופש לאחרים
כדי שהם יתמסגרו ויגדלו וישרדו כדי לתת חופש לאחרים כדי
שהם...וחוזר חלילה. ואת כל זה אתה עושה עם בת הזוג שלך. האהבה
שלך. ההרגל שלך. הפכת לאלכימאי. עשית את הבלתי אפשרי. המרת את
החופש בסל מלא בכל טוב. הרי בשביל זה אתה חי, לא?

"בשביל זה אתה חי?" הארון שאל.
אופס, היה נדמה לי שזה היה ביני לבין עצמי. כנראה הוא גם קורא
מחשבות, הממזר.
"כן", עניתי, מנסה להישמע החלטי.
"ואי אפשר אחרת?"
"אחרת? על מה אתה מדבר? מה אתה יודע על החיים? אתה סתם ארון".
"לא סתם ארון", הוא הכריז.
"ארון בצבע קוניאק", ליגלגתי, "קוניאק, קוניאק, קונ-"

אז מה?" זאת הייתה ורד, "מה החלטת? אני שומעת שאתה ממלמל
קוניאק אז אני מבינה שאין לי הרבה מה להגיד בנושא".
"למה, את מעדיפה צבע אחר?"
"לא, זה דווקא אחלה צבע. אני גם אוהבת את הצליל שלו".
המוכר התקרב. "נו, אז מה החלטתם? הולכים על הקוניאק?"
"כן", ורד ענתה בחיוך.
"בחירה טובה. רוב הזוגות בוחרים את הארון הזה. יש בו משהו,
כנראה". הוא קרץ לי, "החלטה יפה, גבר". כן, באמת החלטה יפה.
"דרך אגב, אתם מעדיפים את הגלגלים בצבע הארון או בצבע שחור?"
"זה משנה?" שאלתי  בתמימות. ורד והמוכר צחקו והביטו אחד בשני
בהבנה.
"טוב", הוא חתך בנימה עיסקית, "אז לנושא הכואב. לארנק. שניגש
לשולחן?"
הם התרחקו. נשארתי לבד ליד הארון. הבטתי בו.
"אי אפשר אחרת?" שאלתי.
ניגשתי לשלם.