ציפיתי למשאית.
מכל הרעש שעדן עשתה הייתי בטוח שמינימום היא הולכת לאכלס בדירה
שלנו חצי מהעולם.
היא דיברה על שינויים, על רהיטים ועל כל מיני שטויות אחרות,
וחשבתי שהנה היא הולכת לנצל עד תום את חציה בשותפות הזו.
בסוף קיבלנו שלושה ארגזים. רובם מלאים בבגדים.
מעבר לבגדים לא היה לה הרבה רכוש. ספרים היו שניים. היו עוד כל
מיני פריטים שלא התעמקתי בהם, גם כי זה לא עניין אותי, גם כי
הם היו פריטים אישיים של עדן שאני חושב שהיא היתה מעדיפה שלא
אחטט בהם.
עדן לא הצטיירה לי כבחורה חכמה בפעם הראשונה. גם עכשיו,
התיאוריה שלי שהיא לא מארי קירי לא התנפצה במיוחד, ואולי זה
היה דווקא בגלל שרוב החפצים שלה היו, כאמור, בגדים (תחתונים,
אגב).
עזרתי לה לסחוב את כל החבילות למעלה לדירה.
במכונית שהסיעה את הקופסאות האלו נהג אדם מבוגר, נראה לי כמו
אבא שלה. מאוחר יותר כששאלתי אותה מי זה היא אישרה לי שזה הוא.
היה לי מוזר. הוא נראה מבוגר מספיק בשביל להיות אבא שלה וחשבתי
שאכן זה הוא, אבל הוא לא התנהג כמו אבא. הוא לא בא להגיד לה
שלום או בהצלחה בדירה החדשה והסתפק בלחיצת יד ובמשפט אחד שלא
זיהיתי.
אני גם בטוח שהוא חייך.
לא דיברתי איתה עליו הרבה, לא באותה תקופה לפחות. שאלתי אותה
בסך הכל מי זה היה.
"אבא שלי" היא ענתה לי באפאתיות שגרמה לי להבין לא להתעסק עם
הנושא הזה.
"אה" עניתי, מנסה כמה שיותר לא לפתח כאן נושא.
"אז מה, אתה הולך לעזור לי לפתוח את הקרטון הזה?"
"בשמחה, שניה אני אביא סכין"
"מה סכין, אתה לא יכול לקרוע את זה ככה?"
"בטח" אמרתי, לא מבין את גודל הטעות שעשיתי. ניסיתי להיאבק עם
המסקנטייפ שהיא הדביקה בצורה דווקא די מושלמת על הקרטונים.
הצלחתי לקרוע אותו באופן חלקי אבל לא באופן כזה שיספיק לפתוח
את הקרטונים. היא מצידה ישבה בצד ורק צחקקה, בראותה את
הנסיונות הפתטיים שלי לפתוח את הקופסה, לשווא.
אחרי שתי דקות בדיוק הספיק לי המאבק.
"את מוזמנת את לנסות לקרוע את זה בידיים שלך, בלי סכין" אמרתי,
שוב, לא יודע כמה אני טועה.
היא קמה ממקומה, שהיה על גבי הקופסה האחרת שהביאה. כשהשרוולים
מופשלים, היא תפסה את המסקנטייפ במין לפיתת חנק כזו שרואים בכל
התכניות האלו של ההיאבקות. חצי דקה של מאבק והקופסה היתה
פתוחה.
אני, מצידי, הייתי פעור פה, בצד. נבוך קצת, כי לא ציפיתי שהיא
תכשיל אותי כאן, ועוד ביומנו הראשון יחד.

זה היה מצחיק, לראות אותו ככה נאבק עם הקופסה, יודע שהמאבק הוא
חסר כל סיכוי להצליח, אבל בכל זאת נאבק לא רק למענו אלא למען
כל המין הגברי המזורגג אותו הוא מייצג. שתי דקות על השעון הוא
ניסה לקרוע ללא הצלחה את נייר הדבק שהדבקתי בחוכמה רבה על
הקופסה. חבל רק שהוא לא שם לב שבצד ימין שמתי חלק אחד כזה בולט
שעוזר להסיר את כל הנייר בלי להתאמץ יותר מדי. לא שטרחתי
להראות לו את זה או לומר לו ששמתי שם חלק כזה במיוחד שיעזור לו
לפתוח. רציתי שכל השוביניזם יקבר בתוכו. היה דווקא נורא כיף.
אחרי שתי דקות, או שאולי בעצם שלוש, ריחמתי עליו, המסכן, ובאתי
לגאול אותו מייסוריו.
"זוז" אמרתי לו, מעיפה אותו בידיים שלי, מנסה להראות מאצ'ואית
ככל שניתן, מפשילה שרוולים ככה כמו איזה ואן-דאם לפחות כשהוא
בא לפרק את אחד האויבים שלו.
הוא עמד שם בצד, חושב לו בטח שבעוד מאתיים שנה אני לא אצליח
לפתוח את הקופסה, אבל הראיתי לו מאיפה משתין הדג. אני לא חושבת
שהוא הספיק לספור עד עשר אפילו, וכבר הכל היה מוסר. הוא לא ראה
מאיפה זה בא לו.
התחילו להתרוצץ במוח שלי תמונות של מוחמד עלי נותן אגרוף
נוק-אאוט לג'ו פרייזר. זה היה ממש נחמד. הפה שלו נשאר פעור כמה
דקות עד שהוא התעשת ושאל אותי, שאלה שאין לי מושג מאיפה לעזאזל
היא הגיעה:
"את רוצה... קפה?"
"מה?"
"שאלתי אם את רוצה קפה?"
"מאיפה זה הגיע עכשיו פתאום?"
"לא יודע. את רוצה? אני צמא הולך להכין לי גם משהו. אני גם קצת
עייף"
"אתה לא הולך להכין שום קפה. אתה עכשיו עוזר לי לסדר את כל
התכולה של הקרטון הזה."
"טוב" הוא ענה לי.
"לא אל תענה לי כאילו אתה עושה לי טובה. תגיד את זה כאילו באמת
אכפת לך"
"טוב" שוב הוא המשיך.
"אוף איתך!"
"מה?"
"אתה יודע מה אל תעזור. אם אתה לא רוצה אז אני לא מכריחה אותך.
קרטון שלי. חפצים שלי. אני יכולה להסתדר לבד בלי העזרה שלך."
"טוב"
"אאאההה. לך תכין קפה!"
נשארתי בחדר, הוא כבר הלך למטבח להכין קפה.
התחלתי לפרוק את הקרטון המהולל שגרם לי לנצח את המין הגברי.
בניגוד לשניים האחרים, הוא לא הכיל בגדים. היו בו כל מיני
חפצים סנטימנטליים עבורי.
למעלה היו שני ספרים. הראשון היה הספר הכי כבד ורציני שקראתי,
הספר היחיד הכבד והרציני שקראתי. גבעת ווטרשיפ של ריצ'ארד
אדאמס. זו היתה תקופה בכיתה י' שחשבתי שאני יכולה לקרוא המון.
את הספר הזה לבד קראתי במשהו כמו חודש אבל אחרי זה לא היה לי
חשק לקרוא יותר. הרגשתי שבספר הזה קראתי מספיק, ורציתי לתת
לעצמי לנוח לפני שאני אקרא שוב. המנוחה הזו הופרעה פעמים אחדות
כשניסיתי לקרוא עוד כמה ספרים כבדים, אבל כל פעם עצרתי אחרי
כמה עשרות עמודים. אולי זה היה מחוסר עניין, ואולי זה היה פשוט
כי הייתי טיפשה.
בלי להגזים, אני לא תופסת מעצמי חכמה במיוחד. אבל אסור שאחרים
ידעו כמובן.
הספר השני שהיה שם היה ספר של חבר שלי לשעבר.
הוא כתב ספר. הוא ניסה להעביר בו מסר עמוק לחיים. האמת היא
שהספר לא היה גמור כי הוא מעולם לא הספיק לגמור אותו. הוא
התחיל לכתוב אותו במהלך השירות הסדיר שלו בצבא, כשאני עוד
הייתי תיכוניסטית שנאבקת להשלים את הבגרויות שלה. הוא כל הזמן
היה מראה לי קטעים ממנו ואני הייתי נותנת לו פידבק מדהים, כמו
חברה טובה. באיזה שהוא שלב הוא התחיל להתרכז יותר בצבא ופחות
בספר. עד שיום אחד אחותו התקשרה אלי בוכיה, וסיפרה לי שקצין
העיר ביקר אצלהם עכשיו ושפרי (ככה קראו לו) נהרג במהלך התקלות
עם מחבלים.
לפני שהוא יצא לאותה פעילות הוא נתן לי לקרוא את כל מה שהוא
הוסיף לספר שלו. הוא היה ברגילה וקראו להם באמצע לתרגולת
מיוחדת. בשלושה ימים שבהם היה לו חופש הוא הספיק לכתוב המון,
להשלים מלא חסכים שהיו לו.
אני לא קוראת בספר הזה יותר, כי אני לא אוהבת לבכות. אבל אני
שומרת אותו קרוב אלי, כי אני יודעת שלמעלה פרי מסתכל עלי,
ומחכה שאני אפתח את הספר, כמו שאני עושה כל שנה ביום השנה
לחברות שלנו. מעולם לא התגברתי עליו ולא השלמתי עם מותו.
"הקפה שלך מוכן" שמעתי אותו צועק מהמטבח, כשהעיניים שלי
מתחילות לדמוע מהספר שאחזתי בידיי.
"אני כבר באה" עניתי לו שישתוק רק כי אחרת בטח היה צועק עוד
פעמיים, ואולי אפילו היה בא לפה ורואה אותי בוכה.
"הוא יתקרר.. בואי מהר" אשכרה אמא פולניה הבחור הזה.
"אני באאאאה!" הנחתי את הספר בצד, הפוך, והלכתי למטבח לשתות את
הקפה. עכשיו, יותר מתמיד, הייתי צריכה את הקפה הזה.

כשהיא באה למטבח העיניים שלה היו אדומות.
גם הידיים שלה קצת רעדו.
היא נתקלה שם במשהו שהיא לא היתה צריכה להתקל בו.
לא שאלתי מה קרה, כי ראו עליה שהיא נגבה את הדמעות והשתדלה שלא
להפגין יותר מדי רגשות. גם מהאופן שבו היא חטפה את הקפה
מהידיים שלי ראיתי שהיא מנסה לשחק אותה קשוחה, אז לא לחצתי על
כפתורים מיותרים, לא הפעם.
"לא שמתי סוכר" אמרתי.
היא לא הגיבה. היא רק לגמה את הקפה בשקט.
"אם זה לא מאוחר מדי, רציתי להציע את העזרה שלי בסידור
הקרטונים שלך" המשכתי, מנסה לנחם אותה לא במודע.
"זה בסדר, הסתדרתי" היא אמרה, דוחה את העזרה שלי, ולאו דווקא
בגלל שהיא הסתדרה מצויין עם לסדר את הקרטונים שלה.
"אם יש משהו שאני יכול..."
"רק תשתוק. רק תשתוק." היא ענתה.
מוטב היה לא להרגיז אותה יותר מדי. את זה כבר למדתי.
כשסיימנו לשתות את הקפה היא הלכה לחדר שלה והמשיכה לסדר את
החפצים שלה.
אני מצידי הלכתי לסלון, לראות טלויזיה.
משמאל למטבח מתחבר הסלון, שיש בו ספה צהובה מזוויעה כזו (אני
מניח שזה צבע צהוב, אני עדיין לא משוכנע). היא לא מתאימה בדיוק
לדירה אבל היא הגיעה איתה ומכיוון שאני סטודנט (למשפטים, אגב!)
לא היה לי ולמיקי מספיק כסף בדיוק להתחיל לרהט מחדש את הבית
כמו שרצינו. האמת היא שדי קנינו לפה מספיק דברים, כמו הטלויזיה
21 אינץ' שיש בסלון מול הספה, והתנור החדש יחסית.
בקיצור, פתחתי את הטלויזיה והתחילה תכנית דווקא די מעניינת, על
חרגולים וחרקים בערוץ המדע. פעם חשבתי שערוץ המדע זה סתם טיפשי
אבל עם הזמן התחלתי ללמוד להעריך את התכניות שמשודרות בו. אם
זה תכניות בישול, או דוקומנטריות, או אולי אפילו סתם תכניות
היסטוריה. הייתי נהנה לצפות בו כל פעם מחדש. עכשיו, כאמור,
היתה תכנית טבע על חרגולים וחרקים.
"איכס מה לעזאזל הדבר הירוק הזה שמקפץ על המרקע" היתה התגובה
הראשונה של עדן כשהיא יצאה מהחדר למשמע הצלילים המוזרים שבקעו
מהטלויזיה.
"חרגול ארוך-קרניים אפריקאי מצוי" עניתי, אבל לא היה לי מושג
מה אני אומר בעצם.
"אה"
"נכון שהוא חמוד? נכון שהיית רוצה אחד כזה בבית?"
"ממש אבל ממש לא נראה לי" היא אמרה, לא מבינה את הבדיחה
שניסיתי לספר. "אולי תעביר ערוץ זה ממש משעמם אותי"
"אבל אותי זה מרתק"
"אבל אתה לא היחידי שגר כאן"
דווקא בזה היא לא היתה דומה למיקי, וחבל.

אוווווף. על ההתחלה היה איתו קטע מעצבן.
אחרי שסיימתי לפרוק את הקרטון הלכתי לסלון איפה שהוא ישב, וראה
טלויזיה.
ביקשתי ממנו שיחליף ערוץ, כי החרגולים שקיפצו שם לא עניינו
אותי והם סתם הגעילו אותי.
אז מה הוא ענה לי?
"נכון שהוא חמוד? נכון שהיית רוצה אחד כזה בבית?"
איכס. אם הוא היה פה, כמה שהוא נדיר והכל, הייתי מוחצת אותו
בלי רחמים.
ביקשתי ממנו שיחליף ערוץ הפעם בתקיפות, והוא אמר שזה מעניין
אותו. את מי זה מעניין שזה עניין אותו? אני לא רציתי את הדברים
הירוקים המקפצים האלו מול העיניים שלי.
"אבל אתה לא היחידי שגר כאן" עניתי לו. כאילו הוא חושב את עצמו
מלך הבית.
הוא הסתכל עלי, יודע שאני צודקת. לא היה לו מה להגיד והוא
המשיך לבהות במסך, כשקולו של הקריין מכריז "ועכשיו אנו נראה
טקס הזדווגות של החרגול הדרום אמריקאי האדמדם".
זה הספיק לי ליום אחד ולקחתי ממנו את השלט כשהוא לא שם לב.
הוא התעצבן וקם ואמר:
"תחזירי לי את השלט... או ש..."
"או שמה?"
"או ש..."
"מה תעשה לי? פחדן!"
"או שאני אדגדג אותך!!!" הוא נראה רציני מאוד כשאמר את זה.
"אתה לא תעיז" עניתי, מתגרה, יודעת שאני הולכת לחטוף מכת
דגדוגים.
"או כן? חכי ותראי"
"אני לא מחזירה לך את השלט אלא אם אתה מבטיח לי שאתה מחליף
ערוץ"
"מבטיח"
"באמת?"
"לא"
"אז אני לא מחזירה לך" אמרתי, וראיתי אותו מושיט את ידיו לדגדג
אותי.
יכולתי בקלות למנוע את זה אבל לא רציתי, דווקא היה כיף.
נפלתי על הספה והתחלתי להתפקע מצחוק, כמו שהוא בחיים שלו לא
ראה. מגיע לו שהוא מדגדג אותי ככה. באיזה שלב שהוא התחלתי
להחנק והוא הפסיק. פתאום הוא נהיה מודאג.
מה הוא נהיה לי כזה רציני פתאום.
ואז קלטתי את הפוזה שבה היינו.
אני שכבתי על הספה, שרועה כשהשלט עוד ביד שלי, שורדת את
הדגדוגים העזים שלו, והוא יושב לרגלי, בקצה של הספה, מביט בי
נחנקת במבט הכלבלבי הזה שלו, המבט התמים שהוא הסתכל בו עלי
ביום הראשון שהוא ראה אותי.
אחרי שתיקה מביכה וממושכת של דקה הפרתי אותה ואמרתי "טוב לאיזה
ערוץ אני מעבירה".
הוא שתק.
"אם לא תגיד לי לאיזה אני בוחרת לבד."
הוא עדיין שתק.
העברתי לערוץ הקניות, שיסבול המניאק. מה הוא שותק לי ככה באמצע
החיים?

ואז קלטתי את הפוזה שבה היינו.
התנוחה הזו נורא הרתיעה אותי, כי מצד אחד נמשכתי אליה, ומצד
שני כל ההתנהגות הגרוטסקית שלה דחתה אותי. כל הזמן חשבתי כמה
היא ברברית ופמיניסטית וכמה שאני בחיים לא אסתדר עם טיפוס
כמותה.
הריב הזה, או יותר נכון המאבק-דגדוגים הזה, היתה לו חשיבות
כלשהי. רק שלא יכולתי לשים עליה אצבע באותו רגע. ראיתי בזה
סה"כ עוד מריבה בין שותפים, שיושבים ומדגדגים אחד את השני.
יותר נכון, אני מדגדג אותה, אבל לא נכנס לקטנות.
היא נראתה לי כל כך יפה מהתנוחה שבה היא שכבה על הספה. הספה
שלי, ושל מיקי. יותר נכון הספה שהיתה של מיקי.
העדפתי להתעלם מזה, והמשכתי לבהות בה, חושב על דברים, לא שם לב
למה שקורה מסביבי.
היא אמרה כמה דברים, אני חושב שזה התקשר לטלויזיה.
העדפתי לשתוק.
העדפתי להמשיך לחשוב.
גם ככה לא הקשבתי למה שהיא אמרה.
המשכתי לבהות בה, שוכבת ככה, חמודה כמו שהיא. רכנתי לעברה,
ואז, התנשקנו.
אחרי שתי שניות קמתי, לא יודע למה, לא יודע מה עבר עלי. לא
יכולתי להמשיך להתנשק איתה, כמה שרציתי, כי, חולני כמה שזה
יראה, פתחתי את העיניים שלי, וראיתי את מיקי יושב מולי על
הספה.
הלכתי לחדר.