כי כצבע ער-אציל צבע נפשך תהיה עימי לעד.
ליפול שבוי בליבה כאילו הייתה לנימפה המהלכת בשדות.
ואם כי לעולם לא אפגוש בה, קארון קח אותי אנא בספינתך.

תווי פניה צוירו בידי מכחולי תשע המוזות בנגיעות עדינות
ותענוגות היופי.
את עייניה טבע פוסידון בגוון ואור הטורקיז הקורן מתוך ממלכות
הימים.
את עור גופה הרך ליטפה הרה וטבלה הוא היבי בנהר של קסם ליופיו
ותשוקותי אל מגעו. האם אלטף אני? האם אנוכי כבר מלטף?
טויית שערה נעשתה בידי וונוס ובנה קופיד, להגיעו למגע המשי
השזור.

קולה היוצא מנבל הזהב, מתוי הנגינה ופיוט אפולון.
כאשר עצים ואבנים, איילים וחוגלות מהופנטים לקולה כקול מנגינות
הלירה של אורפיאוס.
התהפנט גם אותי? האם מהופנט כבר אנוכי?

ליבה אשר אפרודיטה שטפה בקצף הים, ונישקה הוא בטעם תאני
גינתה.
וידיה שחובקו בכנפי זהב, כחציו של ארוס משתלטות על ליבי.
קורא לשמיים האם הרמס יוליך נפשי אלייה, לתוך ליבה ליפול
לידיה.
תוהה האם נשיקתה אותי תשכר, כפרי הגפן של חצר דיוניסוס.
אלא אם כי אנוכי שיכור מכבר?

מתי יבוא הזמן אשר כרונוס יחליט כי הזמן להפיץ את האור, להאיר
את הרגע לי ולה, אנא השתמש באבניך, האר ליבי, רגע של רוגע.
אדע.
ובלילות שארטמיס כלבנה מאירה, מתפלל כי אורקל בינינו תפגיש.
האם כבר הפגישה? מהו גורלי, ומה גורלה?

האם פרי גאיה היא או שמה פרי שינתי הענוגה, חלומי שלי, הזיותי.
בי.
יוצא אל מרפסת בשעתה של איוס. עומד מול זריחה מעל הכל. כשזאוס
נושף ורוח מצננת את גופי, את ראשי, נפשי.
מסתכל אחורה אל מיטה ורואה, אותה(?)
ואם היא זו היא ופרי האלים היא, איך שמאולימפוס נזרקה, למטתי.