"יש מי שהולך ולא חוזר..." מלמלתי באדישות. עמדנו מסביב לקבר
ושתקנו במבוכה. רציתי לעוף משם, והרגשתי שגם השאר לא ממש
להוטים להישאר, אבל המשכנו לעמוד שם ולבהות ברצפה, מבולבלים.
מה בעצם עושים עכשיו? עברה יותר משנה מאז שמומי נפטר, ושכחנו
אותו כל-כך בקלות. ועכשיו זה מוזר שאנחנו פה, כאילו הוא מבקש
להיכנס חזרה לחיים שלנו, ואנחנו בחיוך מבויש מסבירים לו שאין
מקום. האוטו מלא וצריך לזוז.
"החיים ממשיכים..." אמרתי בקול והלכתי לכיוון היציאה. ירמי בא
אחריי מיד ויותם תפס אומץ והלך בעקבותיי באיטיות, דואג שמא
מישהו יראה אותו הולכים רק זמן קצר לאחר שהוא הגיע. נכנסנו
לאוטו ונסענו משם, אבל הקבר של מומי לא עזב אותי, וגם לא
אותם.

מומי מת חודשיים אחרי שסיימנו י"ב בתאונת דרכים. הוא היה אמור
להתגייס לכלל-צה"לי, זה עשה את אמא שלו מאושרת. ביום שבו הוא
נהרג הייתי במטע, על הטרקטור. ניסיתי לראות אם הסטודנטית
החמודה תחייך אלי עוד פעם, או שהיא מנסה להסיח את דעתי מהעובדה
שהיא מחפפת בעבודה. ירמי הגיע מבעד לשורה השניה, הוא היה פקח.
"מומי מת". זו הייתה אמורה להיות מכה לחזה, ערעור של היסודות,
אבל לקח לי הרבה יותר מדי זמן לנתק את המבט מהסטודנטית ולהבין
שהוא דיבר אליי. "מה אמרת?" חייכתי אליו בחולמנות. "מומי", הוא
הסתכל אליי ברצינות תהומית, "הוא מת".
הדבר הראשון שהבנתי היה שמשהו לא בסדר. הרגשתי שהמוח שלי מוחק
את מומי מהרשומות רשמית ובונה את המצב החדש בלעדיו, והלב נשאר
רגיל. זה הפחיד אותי. גם תמורת כל הסטודנטיות שבעולם לא יכולתי
לבכות באותו הרגע, ונורא רציתי לבכות ולא יכולתי, וזה הפחיד
אותי יותר מכל דבר אחר. במבט של ירמי ראיתי קצת יותר מהאדישות
הרגילה. גם הוא איפה שהוא הרגיש פחד מהול במבוכה, כמוני.
כבר אז רציתי להמשיך הלאה, להשאיר את זה מאחוריי, אבל עוד היה
מוקדם. השלב שבין הידיעה על המוות לבין ההלוויה הוא הכי גרוע.
בהלוויה מתחיל הטקס של קבלת המוות, יש את הסמליות שבקבורה
וחברים שיתמכו אחד בשני. אחרי זה השבעה, חשיפת המצבה... בכל
אחד מאלה אתה יותר מקבל, יותר מבין שהאדם ההוא מת, שהוא כבר לא
האדם הזה. אבל עד ההלוויה יש חלון של זמן מת חסר הגדרה, שבו
אתה צריך להסתדר לבד. למשפחה יש את ההלוויה על הראש, אבל
החברים תלויים באוויר. זה פשוטו כמשמעו, זמן שבו אתה משתגע.

ההלוויה נועדה להיערך ביום ראשון אחה"צ ואני קיבלתי שחרור
מהעבודה. אבל אני רציתי להמשיך לעבוד, לעבוד כמו משוגע ואז
להירדם, כדי שהזמן יעבור ואני לא אשים לב. לא רציתי להיות לבד
בחדר ולחשוב. אבל זה מה שהיה. חשבתי על זה שמומי מת ועדיין לא
בכיתי, ושבמקום לחשוב על איזה בן-אדם נפלא הוא היה, אני רק
מצליח לחשוב על סטודנטיות חייכניות. נחרדתי למחשבה שגם בהלוויה
אני לא אצליח לבכות. כולם יהיו מאוחדים בבכי שלהם ורק אני אהיה
שונה ויבש. איך אני אוכל לעמוד מול ההורים שלו בלי לבכות, איך?
הרי מומי היה בן קבוצה שלי, הוא היה איתי מאז גיל 0, את הכל
עברנו ביחד. למה לעזאזל אני לא מרגיש כלום?
ירמי נכנס לחדר שלי בשישי אחה"צ וראיתי עליו שהוא באותו מצב
כמוני. הוא התיישב בשתיקה לידי, פתח איזה ספר ודפדף בו בחוסר
עניין. "אתה מרגיש משהו?" הוא שאל אותי באדישות שהייתה הסמל
המסחרי שלו. "לא", עניתי ביובש, "ואתה?" הוא שלל עם ראשו
באיטיות, כמעט בעצלתיים. כל העניין נראה כמו פרק של סיינפלד.
"מה עם יותם?" שאלתי אותו מודאג. יותם היה הבן אדם הכי קרוב
למומי, ובכלל בן-אדם מאד רגיש. מאחורי גבו קראנו לו "כוסית".
פעם בטקס יום השואה הוא בכה כל-כך חזק שהיו צריכים להפסיק את
הטקס ולהוציא אותו החוצה. "אל תשאל..." ירמי מלמל בשליליות,
ואכן לא הייתי צריך לשאול. יותם נכנס כמה דקות מאוחר יותר עם
עיניים אדומות מבכי וערמות של טישו משומש שבצבצו לו מהכיסים.
הוא עדיין הסריח מהעבודה ברפת ונראה היה שהוא בילה את כל היום
בלבכות. "מה אתם עושים פה...?" הוא הסתכל עלינו במבט לא מאמין
וציפה לתשובה מספקת. "למה איפה אתה רוצה שנהיה?" לא היה לי כוח
אליו, וירמי גיבה אותי במבט הקיר המפורסם שלו. "אתם צריכים
להיות ב...ב..." הוא סיים את המשפט בבכי תמרורים שבודאי הפחיד
את כל כלבי השכונה וקרס לרגלינו, כמעט מנשק את הרצפה.
ירמי קם בלי אומר ויצא, זה היה הרבה יותר מדי בשבילו. אני קמתי
והוצאתי מהארון את הדבר היחיד שידעתי שיתן לי שקט הלילה, וודקה
כרמל זולה. בסביבות 8 בערב יותם סיים סוף-סוף לבכות ונרדם.
הורדתי ממנו את בגדי העבודה המסריחים והשכבתי אותו במיטה שלי
ככה, מסריח כמו שהוא. אחרי שהקאתי פרשתי לעצמי מזרון על הרצפה
ונפלתי לשנת שיכורים ארוכה.
התעוררתי ביום שבת בצהרים עם יובש בפה, ולהפתעתי ולמזלי
גיליתי שיותם עדיין ישן. אחרי שצחצחתי שיניים הערתי אותו
ושלחתי אותו להתקלח, ואמרתי לו שאפגוש אותו בחוץ. ב-12:30
אספתי אותו ואת ירמי ונסענו לאכול חומוס.
כל אותו יום לקחנו אני ויותם דוגמה מירמי ושתקנו. חוץ ממשפטים
סתמיים כמו "תעביר את הפיתות..." או "יש לך 10 שקל?" לא אמרנו
שום דבר. לא על מומי ולא על העבודה ולא על כלום. באותו יום שבת
עשינו את כל הדברים הרגילים שהיינו עושים בד"כ. הלכנו לבריכה,
שיחקנו כדור-סל, עישנו נרגילה בדשא. אבל המוות של מומי היה
פעור כמו תהום בין שלושתנו. יותם היה שרוי בעצב הגדול, זה
שאחרי הדמעות. אני הייתי מודאג מחוסר הרגשות שהפגנתי בעקבות
המוות, ולירמי לא היה אכפת. הוא החליט שאם הוא לא מרגיש שום
דבר אז הוא לא מרגיש שום דבר. הלוואי ויכלתי להיות כמוהו.
הלכנו לישון מוקדם באותו הערב, אבל ידעתי שמבין כולם רק ירמי
יצליח לישון. מהחלון שלי יכולתי לשמוע את האנחות הקולניות שהיו
חלק מהבכי של יותם. הבחור יודע לבכות, בזה אין ספק. ההלוויה
הייתה צריכה להיערך ביום ראשון בצהריים, והיו הרבה שעות מתות
עד אז. לכן הוצאתי את מה שנשאר מהוודקה של אתמול ושתיתי אותה
לאט, בניסיון פתטי להענשה עצמית.
בהלוויה בכיתי, סוף-סוף בכיתי. רציתי להגיד לעצמי שזה קתרזיס,
שזו היטהרות ויפה ועכשיו אני באמת מרגיש ואכפת לי. אבל לא היה
לי כוח לשקר לעצמי. קצת קשה לא לבכות כשכולם מסביבך בוכים, אתה
בהלוויה ויש שירי אבל והספדים עצובים. ירמי מסוגל לכזו אטימות,
לא אני.
ההספד האחרון היה שמור ליותם, אחרי ההורים של מומי. בחיים אני
לא אשכח את המשפט האחרון: "אבוי לנו אם נשכח, את כל וקול דמיך
הזועקים אלינו מן האדמה". הוא אמר את זה עם כזה מבט בעיניים,
זה הפחיד אותי.

אחרי ההלוויה חזרתי לעבוד, והמוות של מומי נהיה שעה תלושה ביום
שבו ישבתי עם ההורים שלו על הרצפה אחרי העבודה. הם היו מסתכלים
באלבומי הילדות של מומי, ואני הייתי מספר להם סיפורים. תמיד
סיפורים מצחיקים, תמיד טהורים. לא כולם היו נכונים, אבל מה כבר
יכולתי להגיד להורים שלו? את האמת? להגיד להם שלפעמים ההתלהבות
שלו הייתה מעצבנת אותי? שהיה לו הרגל מגונה של לדבר כשהיה צריך
לשתוק, שהפנס בעין שהוא קיבל בכיתה ח' היה ממני, ולא מהדלת?
לא, אני סיפרתי על ירמי האהוב, שניצח משחקי כדור-סל ומצא
מקומות מטורפים לטייל בהם.
יותם היה מסתכל בי מוזר בשעות הללו, כאילו הוא ידע. לרוב הוא
רק ישב שם, לפעמים הוא היה אומר "הגיע לו יותר טוב" או "זה לא
הגיע לו".
אחרי השבעה המשכנו לעבוד בקיבוץ איזה חודש, ואחרי זה הלכנו איש
איש לדרכו. אני ויותם הלכנו לשנת שירות וירמי התגייס לגבעתי.
כולנו הלכנו לשלבים חדשים בחיים שלנו, ומומי נשאר פה, בקבר.
ועכשיו אנחנו פה במכונית, קצת יותר משנה עברה. "למה הלכנו משם
כל-כך מהר?" יותם ניסה לצאת ידי חובה. "מה רצית לעשות? להמשיך
לשתוק ולבהות ברצפה?" עניתי לו. "זה לא בסדר, היינו צריכים
להישאר..." הוא התקשה להסביר לעצמו שהוא לא רצה להיות שם,
בדיוק כמונו. השיחה נהייתה טעונה ולא רציתי למות כמו מומי בתוך
קיר, אז עצרתי את האוטו בשוליים והסתובבתי ליותם. "יותם, הוא
מת. כל מה שנשאר לנו ממנו זה זיכרונות וטקסים". לפעמים אפילו
אני לא מצליח להאמין לזבל שיוצא לי מהפה. "אבל זה לא היה טקס
ולא זיכרון. זה היה מילוי חובה, כמו וי בטופס. למה לא נשארנו
שם, למה שכחנו אותו?!" נמאס לי מכל המשחקים ולשם שינוי החלטתי
להיות אמיתי. "אתה יודע למה, יותם". הוא הסתכל אליי דרך המראה.
"כן", הוא דיבר אל עצמו באותה מידה שבה הוא דיבר אליי. "אני
יודע למה".
התנעתי חזרה את המכונית והמשכתי לנסוע. יותם ידע בדיוק כמו
שאני וירמי ידענו. פשוט לא רצינו להיזכר בזה, כי המשמעות של זה
יכלה להיות, שאנחנו הרגנו את מומי. לא שכחנו את מומי סתם, הוא
לא נמחק לנו סתם ככה. אנחנו מחקנו אותו, הרבה לפני שהוא מת.
והייתה לנו סיבה. עשינו את זה בגלל רומי.

את רומי הכרנו כולנו מהחטיבה, היא למדה אתנו באותה כיתה. אני
ישבתי מאחוריה אז. אחרי שלושה שבועות הבנתי שהסיבה שבגללה
הפסקתי לנשום כל פעם שהרחתי את השמפו שלה, הייתה שהייתי מאוהב
בה.
יותם גילה אותה בכיתה ח'. אחרי שהוא עשה אתה עבודה בספרות, הוא
הגיע אליי לחדר שותק ומחייך. שנינו ידענו ושנינו הבנו. רומי
הייתה מעבר לפנטזיות מיניות של מתבגרים, מעבר ליציאה לסרט.
רומי הייתה טהורה, היא נועדה שיאהבו אותה ממרחק. אחרי שאפילו
ירמי הודה בכיתה ט' שהוא ימות בשבילה, החלטנו לעשות הסכם. האמת
היא שלא היינו צריכים לעשות הסכם. שלושתנו הבנו. אבל יכול
להיות שכבר אז חששנו, וזה היה הניסיון העלוב שלנו למנוע את
האסון. גם מומי הסכים להסכים. הוא דווקא לא היה מאוהב בה (הוא
היה מאוהב רק בעצמו), אבל גם הוא הסכים אתנו שרומי היא מחוץ
לתחום. ככה נהיינו שלושתנו "ידידים" של רומי. זה היה כל-כך
טהור, כל-כך יפה, ורק אהבנו לאהוב אותה. לא רצינו, לא יכולנו
לרצות יותר. למומי בכלל לא היה אכפת ממנה. להגדרתו היא הייתה
"קרירה".  "קרירה" בשביל מומי הייתה אחת שלא נתנה לו על
ההתחלה, והיו לו מספיק כאלה. אבל בכיתה י"ב הוא שם לב שכל
הראויות לכיבוש נכבשו, כולן חוץ מרומי. היינו צריכים להגיב כבר
אז, אבל היינו תמימים. חשבנו שהיא תשנה אותו, שהוא ירגיש
כמונו. ובהתחלה זה באמת נראה מבטיח. הם היו זוג נורא יפה ורומי
הייתה מאושרת. זה כבר נמשך חודשיים, ובשביל מומי זה היה שיא.
אבל מומי לא השתנה, אפילו רומי לא הצליחה לשנות אותו.
בחיים אני לא אשכח אותה בוכה במסיבת סיום. אפילו עם כל מה
ששתיתי, הזיכרון שלה בוכה בפינה, אישה קטנה עם לב שבור, יישאר
איתי לכל החיים. האשמתי את עצמי, וגם ירמי ויותם האשימו את
עצמם. וצדקנו. אנחנו הבאנו את הזאב לפתח ביתה של הכבשה. וכל מה
שאמרנו לו היה לא לאכול אותה. התמימות שלנו שברה אותה.

רומי לא יצאה מהחדר שלה חודש, והיא לא רצתה לדבר עם אף אחד,
לפחות לא אתנו. כמו תמיד, שלושתנו ידענו מה צריך לעשות, פשוט
היה צריך להחליט שעושים את זה. אספתי איתי את ירמי ויותם ובשקט
הלכנו למומי. לא ממש תכננו מה נעשה, אבל הכוונה הייתה ברורה.
אם היום היינו יודעים למה זה יוביל, האם היינו עושים את זה
שוב? אני יודע שאני כן. נכנסנו לחדר של מומי בלי לדפוק, הוא
בדיוק התעסק עם השיער שלו מול המראה. "מה עם לדפוק? יכלתי
להיות פה עם בחורה אתם יודעים..." הוא לא יכל לבחור במשפט גרוע
יותר. נעמדתי מולו כשיותם וירמי מגבים אותי. למרות האטימות
הגדולה שלו הוא לא היה טמבל, הוא הבין שמשהו לא בסדר, מאד לא
בסדר. "מה קורה?" הוא שאל בחצי עניין, מנסה לשווא להתנער
מהרצינות הכבדה שנפלה על החדר. "היא לא יצאה מהחדר כבר חודש,
לא אכפת לך?" יותם ניסה להבין את מומי. "תראה, עצוב שככה היא
לקחה את זה, אבל רומי ילדה גדולה. היא צריכה להבין שזה נגמר,"
הוא חייך באירוניות, מרגיש לא בנוח עקב החקירה הצולבת שהתחלנו
לנהל. "לא אכפת לך?" תפסתי אותו בכתף, יותר חזק ממה שהייתי
אמור, אבל הרבה פחות חזק מאיך שרציתי. הוא אפילו לא דיבר, רק
משך בכתפיים. "אבל למה?" יותם התעקש להבין את מומי, אבל לא
היה לו סיכוי. מומי דיבר אלינו בשפה שלא הכרנו, שלא הבנו. "היה
טוב, אולי אפילו יותר מזה, היא חמודה מאד וגם אחלה זיון, אבל
כמה אני יכול להיות עם אותה בחורה? תבינו אותי..."
ברגע שהוא אמר את המילה ההיא, שיכולתי לומר אותה בחופשיות על
כל בחורה, אבל לא יכלתי לחשוב על רומי בהקשר כזה, באותו רגע
משהו בתוכי נשבר. הבנתי שמומי הוא לא כמונו, שהוא לא מבין,
שהוא לעולם לא יבין. כעסתי. תפסתי אותו בצוואר ולחצתי. הוא
ניסה להתנגד, אבל כמה שהוא היה חטוב אני הייתי פי שניים גדול.
ברגעים האלו יכלתי לחנוק את אלוהים בכבודו ובעצמו. "ההסכם היה
לא לפגוע ברומי, נשבעת." ירמי דיבר לראשונה באותו יום והסתכל
על מומי בעיניים של מוות.
"זה היה מזמן וזה היה טפשי. אתם באמת רציניים בקשר לזה?" לחצתי
חזק יותר, הוא נחנק. הסתכלתי לו עמוק בעיניים ואמרתי לו את מה
שכולנו חשבנו. "אתה, אנחנו, זהו. אל תדבר אתנו יותר. אתה שונה,
אתה לא מבין. מבחינתנו אתה לא קיים, מבחינתי אתה מת." עזבתי
לו את הגרון והוא נפל על הרצפה, משתעל.
יצאנו מהחדר וניסינו להמשיך עם החיים שלנו. רומי עזבה זמן קצר
אחרי זה.

כולנו ידענו למה שכחנו את מומי, למה המוות שלו לא עשה לנו
כלום. אפילו יותם שניסה להיראות כמו הוא עצוב. גם הוא בכה על
הקהות של עצמו. גם אני ידעתי למה לא הרגשתי כלום, וזה הפחיד
אותי, הפחיד אותי שככה יכולתי למחוק מישהו מהחיים שלי. אולי
הוא התנגש בקיר כי אחרי הכל היה אכפת לו ממשהו חוץ מעצמו, אולי
היה אכפת לו מהחברות שלנו. אולי הוא קיבל את העונש שהגיע לו
מאלוהים, מהשמיים או משהו. אבל אצלי מומי מת הרבה לפני שהוא
התנגש בקיר ההוא. הוא מת כי אני הרגתי אותו, אצלי בפנים.