כבר שלוש שנים אני קמה בבוקר, פוקחת עיניי, מצפה למשהו ממך.
בתת המודע יודעת... אין למה לצפות יותר.
אני תוהה, כיצד החיים מסוגלים.
כיצד החיים מסוגלים להשאיר רק זכרונות ומספר תמונות.
כל היופי, כל השמחה, היכן?

התאריך הזה, והשניה שאחריה לא נשאר דבר.
השניה, שמסמלת את הנצח, שאחריה הזמן כבר לא נחשב.

ואני לא אשכח, ואת לא תשכחי.
כי זכרך לעולם חרוט בליבי.
ועכשיו, שהזמן כבר אינו חשוב יותר, את כאן לידי.
לידי כדי להשאר, להשאר לתמיד.

גם הזמן, גם הכאב, והנצח לא יצליחו להפריד בינינו לעולם.