נפגשנו לראשונה ביום הולדתי... לפני חודשיים ויום.
טיילתי עם חבר בת"א ובערב התכוונתי לחגוג את יום הולדתי.
בתחילה לא הסתכלתי עליה אפילו. דווקא נדלקתי על האדמונית שהיתה
לידה.
ואז ראיתי אותה...
"קצת לבנה מדי לטעמי", חשבתי, אבל החלטתי לנסות בכל זאת.
הרבה אנשים אמרו לי להיזהר ממנה כי היא מהטיפוסים שמאוד קשה
איתן. במיוחד בהתחלה. "היא לא תיתן לך בקלות", או: "ייקח המון
זמן עד שיצא לך משהו איתה". כל זה לא הפריע לי כלל. הייתי מוכן
לאתגר.
בהתחלה ניסיתי לבלות איתה כמה שיותר.
ישבנו המון בבית, בחדר שלי בעיקר, ובילינו זמן איכות ביחד.
היתה גם פעם אחת שכיסיתי אותה, כדי שלא תראה, והפתעתי אותה
כשלקחתי אותה לפארק.
שם היה דווקא אחלה! היתה תאורה יפה, מזג האוויר היה נוח ואפילו
הראיתי לה את הברבורים השחורים שבאגם. בקיצור, הכימיה הייתה
טובה והכל זרם.
אפילו ערסים שהתקרבו אלינו לא הצליחו לגרוע מהאווירה הקסומה.
אחר כך התחילו הבעיות...
אחרי שבועיים בערך, הרגשתי שאני כופה את עצמי עליה.
הרגשתי שאני יוזם אבל לא מקבל כמו שאני מעניק.
הרגשתי שהיא פיתחה מין אדישות כלפיי. הייתי מתוסכל.
היינו בנתק של בערך שבועיים. אף מילה ואף צליל. אפילו לא
שלום.
עד אותה הפסקת חשמל. היא הייתה אחת מהארוכות שאני זוכר.
שנינו ישבנו בחדר שלי והתחלנו לשחזר את זמני האיכות שהיינו
מבלים ביחד.
היה ממש כיף!!!
תוך כדי שהסתכלתי עליה, הצבע שלה היה מושלם!
הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי: "היי! היא תפסה פתאום צבע".
כשהקשבתי לה, כל צליל שיצא ממנה היה רך, נעים ופשוט מתוק.
פתאום גילינו ששנינו אוהבים את אותה מוזיקה! ממש את אותם
השירים!
הכימיה בינינו החלה לזרום סוף סוף. הבנתי שהיא לא הייתה אדישה
כלפיי אלא פשוט נדרשה קצת עבודה. קצת להכיר אחד את השניה טוב
יותר.
היום, כחודשיים פחות יום מאז שנפגשנו לראשונה, אני יכול לומר
בוודאות מוחלטת - אני אוהב אותה!
אנחנו מבלים כל יום במשך שעות. בכל רגע שאני איתה, אני מחסיר
לפחות פעימה אחת. אני מרגיש כאילו זהו חלום שמתגשם ואני לא
מאמין שניפרד לעולם!
מוקדש לטריש - הגיטרה האקוסטית שלי! |