הם ישבו לראשונה במרפסת האדומה, פסיפלורה היה הפרי המועדף עד
ליום בו לא עלתה השמש.
"פליפ האם שעת התה לא הגיע?" ופיליפ השיב לו "כמדומני שכן,
מסטר לד".
שניהם אהבו לשבת במרפסת האדומה, ולספר סיפורים אחד לרעהו, על
ימים עברו ולמצות שוב ושבו נוסטלגיות מהעבר.
הם היו חברים זמן רב, ופסיפלורה היתה אחת מבן מינים רבים של
פירות בהם המתיקו את לשונם.
פליפ אהב במיוחד את טעמו של לד, בפיו שהרבו לעשות זאת עוד שהיו
צעירים, והיום יש להם יותר מדיי מקום ללא השיניים.
היום מילאו להם 35 שנות חברות, שנים ארוכות מריבות שנאה תסיסה,
המון סקס, זה מה שהחזיק בינהם, אבל הם רואים רק את היופי של
העניין ,בכל חברותם, אם תשאלו הם יענו לכם שכמעט ולא היו להם
צרות, מריבות חוסר הסכמה וניגודיי עקרונות.
הם משלבים ידים על הכיסאות מעץ, אותו בית מלון אותה מרפסת
אדומה, אותה שמש, אותם קווי אור נוגעים ומאירים את חושם.
"פיליפ למה עזבת את ברטה הזקנה? " שאל לד.
"היא היתה רק צרות וקש, ממילא היא לא עשה כלום חוץ מלהטיף לי",
ענה לו פיליפ.
"ומה איתך?" שאל פ`יליפ.
לד שתק, הוא ענה על השאלה הזאת כבר מספר פעמים שהוא שכח מזמן.
"פ`יליפ צחק ונתן ללד נשיקה".
כך היו הימים שלד ופיליפ העבירו על המרפסת האדומה, והיום כשאני
באותו בית מלון, באותה מרפסת, וכשאני רואה שה"בטלר" מגיע.
עם פסיפלורה, במגש של של עץ, אני נזכר באבא ואבא. שניהם היו
אנשים שלא יכולו להיות טובים יותר, רק פחות.
אבא אהב להיות פה, וגם לד.
אבא לד בעיקר אהב את פ`ליפ בגלל סקס.
ביננו לא היו שיחות אסורות, הכל היה מותר.
ועכשיו יש לי את בן, הוא מקסים, הוא מתוק, הוא מוצץ נפלא.
אבל זה לא מה ששבה אותי, מה ששבה אותי לידיו היה גודל הזין
שלו, ואני לא כמו אבא... לא מזיין את השכל ואח"כ בוחש בשוקו
בשביל לסגור חשבונות לא פתורים.
מילה אחת, סקס. זה מה שהחזיק בינהם, במשך כל הילדות שלי, לד
תמיד היה הדומיננטי, וברגעים מסויימים כאילו דומיננטיות כלא
היתה, ופ`ליפ רצה וקיבל.
ובן, מה אומר על בן, רק השפתיים שלו, רק מבטו שעושה לי חשק לתת
לו מאחור ולתפוס לו בחזה ולנשוך אותו בבגבו.
שאחפש לי אדם מצליח?
או אדם שאפתן, אחד שיודע להשתמש בשפתיו להכאיב בראש?
אשאר עם בן, הוא מוצץ נפלא, מה יש לי עוד לבקש?