המגבים מסירים אויר קר שהתעבה על השמשה הקדמית. כל כך חשוך
בחוץ. כבר כמה קילומטרים שאין בסביבה אף סימן חיים. הייתי בדרך
חזרה למקום ממנו באתי. עייף ושיכור משייט על הכביש. הרכב
מתגלגל בחלקלקות על הדרך הרטובה. אני נשען אחורה מנסה לא
להירדם. לפני חודש גנבו לי את הרדיו מהאוטו והשמשה עדיין
שבורה. רוח קרה משתקת את פניי. אני ממשש קלות את האף הקפוא
שכבר איבד תחושה. יש עוד זמן עד שאגיע לעיר. בינתיים אני לא
רואה כלום. רק ניצוצו של הפנס היחיד שלי על הכביש הריק. הכל
שחור בחוץ. גם בפנים הכל שחור, אני חושב. הרגל על הדוושה כבדה
ואני רק רוצה להגיע. אבל לאן?
יש דירה חשוכה אי שם בקצה הדרומי של העיר, קשה לי לקרוא לה
בית. החלון היחידי בה משקיף על גדר תיל. היא מכילה מטבח קטן
ומזרון הממלאים אותה בריחות חזקים של גוף וריקבון. אני לא בטוח
שזה המקום אליו אני צריך להגיע. אני לא יודע אם מקום כזה
קיים.
הכיסא לצדי ריק. כבר שנים שלא ישב שם מישהו. שברי זכוכיות
שזורים בריפוד הקרוע ובעיתונים צהובים. גם הכיסא שאני יושב
עליו מרגיש ריק. שברים ממני מונחים עליו בתפזורת. הכביש מתעקל.
אני מסובב את ההגה, אך נראה שהוא לא ממש מסכים איתי. אני מבין
אותו. אני שואף לראותיי אוויר קר. משתעל החוצה. ושוב. אורות
קטנים מופיעים מרחוק. העיר מתקרבת ואני מצטמרר.
באותו הרגע קיוויתי שיד ענקית תופיע מהעננים ותמשה אותי מהרכב
הדוהר למעלה, הרחק מכל זה. לעיתים קרובות מדי הכל נראה לי מעיק
וכבד. יותר ממה שיכולתי לשאת. יש בי כל כך מעט, שאני כמעט
חלול. אני עוצם עיניים ומניח לכוח המשיכה לקחת אותי אל השאול.
לא.
אני מנער את ראשי בפרעות. תתעורר. תתעשת. בשביל מה?
אין בשביל מה. עדיין. אני מביט קדימה אל האורות.
העיר שקטה. שקטה מדי. אני לא מכיר אותה ככה. כנראה שזה אני.
השעה מאוחרת. אני צריך לנוח. אולי המחר יספק לי גם סיבה
להתעורר. אני מתקרב לצומת האחרון. אין אף סימן חיים. אני מרגיש
שהרכב זז מהר. אבל אני לא יכול לעשות שום דבר. אני גם לא רוצה.
רק להגיע כבר. צריך לישון. הצומת חשוך, האורות מתרחקים
מאחוריי. רק נורה אחת מהבהבת אור צהוב בקצה השני של הצומת.
אור לבן בוהק מלפנים. אני כל כך עייף. זה מלאך? הדמות הלבנה
מרחפת על הכביש לאט. אני מתקרב אליה במהירות. הפנס שלי מצליח
להטיל עליה אור. מתגלה לעיני דמות ארוכה בשמלה לבנה עד הרצפה.
שער חלק ואדמוני גולש עד כתפיה. אף לבן מבצבץ ממנו. גופה תמיר
וזקוף. היא מהלכת באדישות. היא כבר קלטה את המכונית שדוהרת
לקראתה. אך יש לה זמן. היא סובבה את ראשה לכיווני. שערה התנופף
מאחוריה כגוש אחד, חושף את פניה החוורות. לא ראיתי שום דבר חוץ
מזוג עיניים. הפנס האיר אותן והן החזירו לו ניצוץ חי.
משהו לא מוכר עבר בעורקיי, הרגשתי שאני יכול להרפות את שריריי
המכווצים. נתתי לדם לזרום לאבריי. האוויר שעכשיו נכנס לראותי
הצליח להיקלט בגופי. וחמצן הגיע לראשי. לרגע קט נעלם החושך.
תחושה של בהירות הציפה אותי. הרגשתי...
כל כך הרגשתי. ושכחתי לעצור.
X
האוטו התגלגל כמה מטרים נוספים עד שנעצר. פנים לבנות היו
צמודות לשמשה. העיניים שלה עוד היו פעורות. הרגשתי אותן מביטות
בי חודרות אליי. פולשות. ואני שתיתי אותן אליי, ספגתי את המבט
אל תוכי. הוא נספג אל תאיי ומשם אל עורקיי וזרם אל הלב. כל כך
הרבה זמן עבר מאז שחשתי אותו פועם. פיסה אחר פיסה הרגשתי את
הגוף שלי מתאחה. הגוף הלבן התחיל לאבד מהזוהר שלו על מכסה
המנוע. והפנים הלחוצות אל השמשה הפכו אפורות. העיניים כבו.
נורה אחת מהבהבת אור צהוב מעלי הפסיקה להבהב ונשארה דולקת.
שלחתי יד ימין לחזי ונהניתי מהתחושה.
אני חי. |