זה היה השתן הכי ארוך בחייו. מעולם גם לא נהנה להשתין, כמו
עכשיו. "אם רק הייתה גלי רואה אותי עכשיו", הוא חושב לעצמו,
"על גג העולם". המחשבה על גלי, ממנה לא שמע שלושה חודשים,
מבאסת אותו ופרצופו מרצין מחדש.
תוך כדי השתנה, הוא סוקר בעיניו את המרחבים הצחיחים שמולו
וחושב, 'עוד לילה בחור המזוין הזה'.
הוא מסיים להשתין, מנער, ומכפתר מחדש את מכנסיו. אחר כך, הוא
מסתובב ויורד במורד הגבעה לעבר המוצב הקטן, מעליו עמד, מקיף
אותו בהליכה לאורך  גדר המחנה. מעליו, עוברים ברעש מטוסי
סילון, הטסים בגובה נמוך.
הוא מביט למעלה, 'מיגים מזוינים'. כל כמה שעות, הם עוברים מעל
המוצב בגובה נמוך, מחפשים את מיקומו במטרה להשמידו. במקביל,
מוזנקים לשמיים פאנטומים במטרה לשמור עליו.
הוא עוקב אחריהם בעיניו וממשיך להתקדם. לפני שער הכניסה הוא
עוצר, בראותו את 'האילם', חייל המודיעין, נושא בידיו גוויית
שועל. פניו עטופות בחולצה המסתירה את פיו ואפו. הוא מעווה את
אפו וצובט אותו בין אצבעותיו. 'האילם' מוריד את השועל אל תוך
קבר חפור. ליד הבור, עומד קבר נוסף מכוסה. ערב קודם הם קברו את
'הנוצרי', אחרי שבוע בו התלבטו מה לעשות עם המטורף המשיחי.
שבוע של שמש מדברית לוהטת. שבוע של סרחון גדול.
'האילם' מכסה בחול את נבלת השועל, מתרומם על רגליו ועומד בדום
מתוח מול הקבר. בידיו הוא מחזיק מחברת מרופטת. הוא מתקרב ונעמד
לידו בשתיקה. לאחר כדקה מסתובב 'האילם' ונכנס לתוך המוצב. הוא
מחכה עוד רגע, ואז מסתובב ונכנס גם הוא.
הוא מתקדם במחנה השומם ונכנס לתוך אוהל השינה. האוהל חשוך למעט
פנס קטן מכיוון אחת המיטות. הפנס נע בקצב. הוא מתקרב בהיסוס
לעבר מקור האור. לעיניו, המסתגלות לחשכה, מתגלה יודה, חייל
מילואים שמן וגדול, השוכב ומאונן, כשהפנס מוחזק בידו השנייה
ומאיר על ירחון זימה. נבוך ומפוחד, הוא מסתובב במהירות ונתקל
במיטה שליד. יודה קופץ ממקומו בבהלה ומבחין בו.
הוא מאיר בפנסו על פניו, מסנוורו ומזנק ותופסו בצווארון
חולצתו.
'מילה אחת למישהו על זה ואני שוחט אותך', מאיים עליו יודה
בלחישה.
הוא מנסה להזיז את ראשו מהאור המסנוור אבל יודה עוקב אחריו.
'שמעת מה שאמרתי לך?' הוא אומר, והפעם בקול חזק יותר, 'מילה
אחת על מה שראית ולא תוכל להשתמש יותר בעיניים שלך. תיראה כמו
'הנוצרי' אחרי הביקור של הציפורים'.
הוא משתחרר במשיכה מתפיסתו של יודה, קופץ על רגליו ויוצא
במהירות מהאוהל. יודה מחכה רגע, ואז מחזיר את אור הפנס אל
העיתון, תוך שהוא ממשיך להתעסק עם אבר מינו.
הוא יוצא נסער מהאוהל וממהר אל אוהל המטבח. בפתח הוא שוב נתקל
ב'אילם', חייל המודיעין. 'האילם' מהנהן לו בראשו והוא מחייך
אליו חיוך נבוך, עדיין נסער מהאירוע עם יודה.
'מצטער על הכלב ש'ך', הוא מלמל באמפטיה.
'האילם' לא עונה ויוצא בפנים חתומות מהאוהל. הוא מתבונן בו
בצאתו ואחר נכנס למטבחון המאולתר ומכין לעצמו ביצה וסלט לארוחת
בוקר.
'האילם' היה חייל המודיעין שעבד בבור עליו שמר המוצב. לאף אחד
מהחיילים לא היה מושג ירוק מה יש בבור ו'האילם' לא גילה להם.
הוא לא דיבר איתם בכלל. אילם.
הם היו שם שלושה חודשים. תקועים במוצב המבודד. שלושה חודשים
בלי יציאות הביתה, בלי לראות אף אחד מלבד את עצמם. שלושה
חודשים שאמורים היו להסתיים מחר בבוקר.
אל המטבח נכנסים רוני ורמי, שני חיילי מילואים. רמי הוא גבר
נמוך מאוד ומוצק, בעל שפם ושער ארוך האסוף בקוקו. רוני הוא
בחור רזה, ממוצע קומה החובש תמיד כובע מצחייה ומשקפי שמש
גדולים.
הוא לא מסתובב לעברם, וממשיך לטגן את הביצה.
הם מתיישבים על יד שולחן האוכל. רמי מוציא מכיס מכנסיו חפיסת
קלפים ומערבבם על השולחן ברעש. הוא חותך את החפיסה והופך את
הקלף העליון. לעיניו מתגלה ג'וקר שחור. הוא מחייך בשביעות רצון
ומערבב מחדש את הקלפים.
ביחד עם יודה, היוו רוני ורמי את הכוח עליו פיקד. אם פיקד זאת
המילה הנכונה לתאר את מה שהוא עשה.
'שתיים סוכר', מסנן רמי באדישות.
הוא לא עושה סימן ששמע אותו, לוקח את המחבת ושופך מתוכה את
הביצה על הסלט שבצלחתו.
'שמעת יוחי? חזק, עם שתיים סוכר', אומר שוב רמי.
הוא מסתובב עם צלחתו ומתיישב אל השולחן, שומר על מרחק משני
חיילי המילואים.
'שמעת? או שנהיית לי חרש?', שואל רמי בפעם השלישית.
'קוראים לי יוחאי', הוא ממלמל, 'תכניס לך את זה כבר לראש'. הוא
משתתק לרגע, מערבב את צהוב הביצה עם פרוסת לחם והוסיף, 'חוץ
מזה, נגמר הקפה'.
'נגמר? איך נגמר?', שואל רמי, מופתע. הוא מפסיק לשחק עם הקלפים
ומתבונן ביוחאי בכעס.
''האילם' גמר אותו', אומר יוחאי בפה מלא.
'גמר את הקפה', אומר רמי, 'הבן זונה. מתי?'.
'כשהיית עסוק בחישוב הזמן שנותר לך כאן', מלגלג עליו יוחאי.
'כוס אוחתוק על 'האילם'', מסנן רמי.
יוחאי לא עונה, אלא ממשיך לאכול את ארוחת הבוקר שלו. רמי חוזר
לערבב את קלפיו. לאחר כמה רגעים פונה יוחאי אל רוני ושואל,
'איך מת לו הכלב?'
רמי ורוני לא עונים לו. רמי מפסיק שוב לשחק עם הקלפים, בעוד
שרוני  עוזב לרגע את רובהו, אותו היה פורק ודורך במהירות.
'אה? איך הוא מת?' שואל שוב יוחאי.
'זה לא כלב. זה שועל', אומר רמי, כבדרך אגב.
'ואיך הוא מת?', מתעקש יוחאי.
'התקף לב', מסנן רמי.
'כלבים לא מתים סתם ככה מהתקף לב', מתעקש יוחאי.
'טוב, הכלב הזה כן', אומר רמי ומחייך ברוע, 'עם כת של רובה
בראש, לא היית חוטף התקף לב?'
'בן זונה', ממלמל יוחאי בגועל. הוא  מפסיק לאכול וזורק את
הסכו"ם על צלחתו ברעש.
כל אותו זמן, יושב רוני בשקט בצד וממשיך לנקות ולפרק את רובהו.
משקפי השמש מכסות על עיניו. רמי קם וניגש לארון האוכל ומחטט
בתוכו. הוא שולף משם חבילת וופלים וחוזר ומתיישב ליד השולחן.
הוא קורע את העטיפה, מוציא ממנה וופלים ומעבירה לרוני. זה
מעווה את פרצופו ומסרב לקחתה. 'בלי קפה?'
'אין. 'האילם' גמר אותו', חוזר יוחאי על דבריו.
'אני לא חירש', מסנן רוני באדישות.
רמי ממשיך לערבב את הקלפים ולחתוך אותם. הוא מגיש את החבילה
לרוני. רוני שולף את הקלף העליון. שוב זהו ג'וקר שחור. רמי
מחייך וממשיך לערבב ברעש.
'עשית כבר רשימת שמירה, יוחי?', שואל רמי כבדרך אגב.
'יוחאי', אומר יוחאי בכעס.
'תשפוט אותי',  לועג לו רמי, 'עשית, או שלא עשית?'
'מה איכפת לך?' אומר לו יוחאי בעייפות.
'רשימה צריך לעשות', מחייך אליו רמי חיוך רע, 'זה נגד עין
הרע'.
'העין הרעה התחילה כשנתקעתי כאן איתך', ממלמל יוחאי בדיכאון,
'בשביל מה רשימה? אתה במילא לא שומר'.
'ת'ה אף פעם לא יודע מה יכול לקרות בדקה ה- 90', צוחק רמי,
'עשית?'
'די, עזוב ת'ילד', אומר לפתע רוני, 'נשמור כמו אתמול'.
רמי משתתק, בהפתעה. יוחאי מחייך אל רוני בהכרת תודה, אבל רוני
מתעלם ממנו. הוא מרים את נשקו ובוחן באריכות את קנהו מול האור.
אל האוהל נכנס יודה, חייל המילואים הנוסף.
יודה לבוש במדי מרינס מפוספסים ובנדנה אדומה הקשורה סביב
צווארו. הוא מזיע כמו חמור. בהיכנסו, הוא מספיק לשמוע את סוף
השיחה.
'מה פתאום כמו אתמול?', הוא מתפרץ בכעס, 'הערב אני שומר
ראשונה'.
'אני בראשונה', מתעקש רמי.
'היית ראשונה אתמול. היום אני', לא מוותר יודה. הוא נעמד באיום
לפני רמי שיושב ליד השולחן.
'אל תתחיל איתי, יודה' מאיים עליו רמי, 'ת'ה יודע שאני
משוגע'.
'משוגע? מה ת'ה חושב, שאני ילד? אה? יא גמד', מחזיר לו יודה.
רמי קופץ ממקומו ונעמד, כך שראשו כמעט ונוגע בחזהו של יודה.
'למי אתה קורא גמד?'
'לך. מטר וחצי', עונה יודה, 'תפסיק להתנפח'.
'מי שמדבר על נפוח. נוד שמן,' מקלל רמי, 'אני שומר ראשונה'.
'תשמור על הפה שלך רמי, אני לא צוחק', אומר יודה באיום.
'סתום ת'פה לפני שאני אספר לכולם על הזיוני חוברות שאתה עושה
באוהל', מאיים עליו רמי בחזרה.
יודה מעביר במהירות מבטו אל יוחאי. זה מצטנף בפינה ושותק.
יודה פונה שוב אל רמי, 'רק תעז ואני מספר ל'אילם' איך מת לו
הכלב המסריח'.
'זה לא כלב. זה שועל', מסנן יוחאי בשקט.
'סתום ת'פה', צועקים עליו ביחד שני המילואימניקים.
יוחאי נרתע מהם, כמעט ונופל מהכיסא. הוא קם אל הכיור לשטוף את
צלחת האוכל.
'אם תמשיך ככה, יוחי', מזלזל בו רמי, 'תשמור בסוף כל הלילה.
תגיד תודה שלפחות בשעות הראשונות, אנחנו שומרים'.
יוחאי ממלמל משהו לא מובן בגבו אל שלושת החיילים.
'אמרת משהו?', שואל יודה בחשד.
'חלאס', אומר רוני, 'תכף האישה מתקשרת'.
הם משתתקים. רמי מציץ בשעון היד הגדול שלו ויוצא מהאוהל. יודה
יוצא אחריו. יוחאי נעמד על רגליו, מחכה כמה שניות ומסתובב
לרוני, שנשאר יושב.
'מה יש להם?', הוא שואל בשקט.
רוני לא עונה. הוא נשאר אדיש מאחורי משקפי השמש הגדולות.
'מה הם רוצים ממני?', שואל יוחאי שוב.
רוני נעמד על רגליו וחולף על פניו של יוחאי בדרכו החוצה.
בעוברו את יוחאי, הוא מסנן מבלי להתעכב, 'את הכל. הם רוצים ממך
את הכל'.
'אבל אין לי כלום', צועק אחריו יוחאי, 'מה הם יכולים לרצות
ממני שאין להם?'
רוני נעמד על פתח האוהל ומבלי להסתובב, הוא מסנן, 'יש לך
חיים', ויוצא אל הערב המדברי.
יוחאי מחכה עוד כמה שניות ויוצא אחריו. ברקע נשמעים בומים
רחוקים. מדי כמה רגעים עוברים מטוסים מעל למחנה.

ארבעת החיילים יושבים מסביב למדורה הממוקמת בין שני האוהלים
המרכיבים את המחנה והמקלחת המאולתרת. שלושת המילואימניקים
מעשנים ג'וינט גדול העובר ביניהם ולא נעצר אצל יוחאי. לבסוף,
מגיש לו רוני את הג'וינט. יוחאי מהנהן בהכרת תודה ולוקח שאיפות
קטנות. הוא נחנק ומשתעל. שלושת החיילים מחייכים.
'חזק, מה?' מלגלג עליו יודה.
'חזק', משתעל יוחאי, 'חזק מאוד'.
'חומר של גברים', אומר רוני.
'האילם' מופיע ומתיישב ליד המדורה במרחק משאר החיילים. הוא
אוחז בידיו את מחברתו מרופטת. הג'וינט ממשיך לעבור בין
החיילים. יודה מגיש אותו ל'אילם'. זה מהנהן בראשו במבט רציני
ולוקח את הסיגריה. הוא שואף שאיפה ארוכה.
'לא נורא, גבר', אומר לו רוני, 'נמצא לך שועל חדש'.
רוני, יודה ורמי מתפוצצים מצחוק. חיוך קטן מופיע בזוויות פיו
של יוחאי. 'האילם' נשאר רציני. הוא לוקח שכטה ארוכה נוספת
ומעביר את הג'וינט הלאה אל רוני. ארבעת החיילים משתדלים להישאר
רציניים, אבל מדי פעם פורץ אחד מהם בצחוק המדביק את כולם.
'האילם' פותח את מחברתו וכותב בה מתעלם משאר החיילים.
'מה אתה כותב שם?', שואל אותו יודה.
'האילם' לא עונה. הוא מחייך לעצמו וממשיך לכתוב. זה מעצבן את
יודה, וכשרוני מעביר לו את הג'וינט, הוא מעשן בשאכטות קצרות
ומעביר אותו מיד הלאה.
'תגיד', שואל רמי, מנסה לשמור על ארשת רצינית, 'איך קראת לו?
לשועל שלך?'
ארבעת החיילים מתפוצצים מצחוק.
'אני מתכוון', ממשיך רמי, 'כשרצית שיבוא אליך. איך היית קורא
לו? מממ...'
צחוקם נפסק כשהם רואים ש'האילם' לא משתף פעולה. הם יושבים בשקט
ומעשנים מול אור המדורה המרצד. רמי זורק את בדל הג'וינט למדורה
ושואל את יודה בסרקזם, 'מי שומר עכשיו אני או אתה?'
'המשמרת שלי מסתיימת עוד שעה', עונה לו יודה, מחייך בלגלוג,
'ואז אתה עולה'.
הוא פונה אל יוחאי, 'נכון, המפקד?'
יוחאי מתכווץ ומתרכז באור המדורה מבלי לענות.
'בוא'נה, ילד', אומר רמי, 'שאלו אותך שאלה. מה יש, לא לכבודך
לענות? או ששלושה חודשים עם 'האילם' ונדבקת?'
'האילם' מחייך שוב לעצמו. יוחאי מתכווץ עוד יותר. 'נו, די. גם
בערב?', אומר רוני, חסר סבלנות, מבעד למשקפי השמש הכהים.
'אתה, מה יש לך?', אומר רמי, 'לקראת השחרור נעשית חנון, כמו
ההומו הזה?'
הוא מצביע לעבר יוחאי.
'לילה אחרון', עונה לו רוני מחייך בעייפות, ' תן לעבור עוד
לילה אחד בלי בלגאנים. אחר כך תעשה מה שאתה רוצה'. הוא מחכה
עוד רגע ואז מוסיף, ' חוץ מזה, צריך להיות שמחים, כש'האישה'
מתקשרת, לא?'
'האישה' הייתה הקשר היחידי שלהם עם העולם שמסביבם. מלבד, כמובן
מטוסי הסילון שחגו מדי פעם מעליהם. בכל ערב היא הייתה מתקשרת
אליהם מהמפקדה, דרך מכשיר הקשר.

רמי מוציא את חבילת הקלפים שלו, ופורט עליה ברעש. החיילים
יושבים, שותקים ומתבוננים בריכוז במדורה. יודה מוציא עוד
ג'וינט ומדליק אותו. הוא לוקח שאכטה ומעביר הלאה.
לפתע מתעורר מכשיר הקשר לחיים. 'מסמר כאן קודקוד', בוקע הקול
מהרמקול.
יודה ורמי קופצים ממקומם ומתחרים, מי יגיע ראשון אל הקשר. רמי
משיג  ומדבר בחיוך רחב אל שפופרת המיקרופון. 'קודקוד, כאן
מסמר. מה המצב בובה?'
'מסמר, הכל בסדר אצלכם? עבור'.
'רות, הכל מצוין מותק', עונה לה רמי, 'מה חדש בעולם? עבור'
'עושים שלום, אתם יודעים', עונה 'האישה', ' שום דבר שצריך
להטריד אתכם'.
'מה עם מכבי?', שואל רמי.
'יומטוב אומר שהם הולכים השנה עד הסוף', היא אומרת וממהרת
להתריע, 'אבל לך תאמין ליומטוב. רוני נמצא? עבור'
רמי מעביר בחוסר רצון את הקשר לרוני.
'קודקוד. רוני. מה המצב, בובה?', שואל רוני
'תענוג לשמוע ת'קול שלך, רוני'.
רוני מחייך, 'עוד מעט גם תראי אותי'.
'אני מחכה לזה', עונה לו 'האישה', 'הגיעו מסמכי השחרור שלך,
ככה שאתה משתחרר איך שאתה מגיע לכאן'.
'נו, ותבואי איתי לגרמניה?', שואל רוני, מחייך.
'לא יכולה. יש לי עוד חודשיים לשחרור. אולי אחר כך', היא שותקת
שנייה ואז מוסיפה, 'אני צריכה את יוחאי. תעביר לי אותו,
בסדר?'
רוני מציץ אל יוחאי וחוזר מאוכזב אל שפופרת הקשר, 'ביי,
מותק'.
'נדבר מחר', מרגיעה אותו 'האישה'.
רוני מעביר באי רצון את שפופרת הקשר אל יוחאי, שמתרומם ומתקרב
במהירות אל מכשיר הקשר. הוא מדבר בקול שקט, מתון אל תוך שפופרת
מכשיר הקשר, 'רות, אביטל, יוחאי מדבר. עבור'.
'רות, תעבור ל PRIVATE'.
יוחאי לוחץ על כפתור, ומנתק את הרמקול החיצוני. 'רות, אני ב
PRIVATE, עבור.
'הצוות שאמור להחליף אתכם מחר, נתקע בסוסמיה', אומרת 'האישה',
אביטל, 'והוא צפוי להגיע אליכם רק מחרתיים בבוקר'.
יוחאי מתבונן בחשש אל שאר החיילים, שלא שומעים את דבריה.
'חוץ מזה שהגיע לך מכתב'.
'מכתב?', שואל יוחאי, מופתע.
'כן', עונה 'האישה', 'מגלי'.
יוחאי מאושר, 'מכתב מגלי?'
'כן. יחכה לך אצלנו. תתכוננו לעוד כמה ימים במוצב...'
רעשים נשמעים מתוך מכשיר הקשר והוא משתתק. יוחאי לוחץ על כפתור
ההפעלה כמה פעמים. 'הלו. הלו'.
הוא זורק את שפופרת המיקרופון בכעס על המכשיר. נשמע רעש פיצוץ
חזק מכיוון עמוד החשמל וניצוצות עפים מהמנורה שבקצה העמוד.
חשכה משתררת על המוצב, מלבד אור המדורה, המרצד על פניהם ומטיל
צללים ארוכים.
'כוס אמק', כועס יודה, 'כוס אמ אמק. לא הספקתי לדבר איתה. מה
היא אמרה?'
יוחאי לא עונה לו.
'מה היא אמרה?', מתעקש יודה.
'שיש לי מכתב מגלי', ממלמל יוחאי.
'על הזין שלי המכתב שלך', אומר לו רמי, 'מה היא אמרה על מחר?'
'אהה. על מחר...', מתנער יוחאי.
רמי חסר סבלנות, 'נו כבר, טמבל. על מחר...?'
'מחר...', חושש יוחאי, 'אה, הצוות המחליף, לא יגיע מחר'.
'בני זונות', מתפרץ רמי, 'הומואים מזדיינים. אוכלים בתחת. מתי
הם יגיעו?'
'לא יודע בדיוק', עונה לו יוחאי, אובד עצות, 'אולי מחרתיים.
הקשר התנתק'.
הם עומדים בשתיקה כמה רגעים. רק רעש העצים, המתנפצים האש
המדורה, נשמע. יוחאי שובר את השתיקה וממלמל בשקט, 'צריך להחליף
נורה'.
'מה אתה אומר?', לועג לו יודה.
הוא ורמי מסתכלים אחד אל השני ופונים אל יוחאי. זה מבחין במבטם
ונרתע.
'תשכחו מזה', הוא אומר, 'אני לא עולה'.
'הכי צעיר מטפס', פוסק יודה.
'אני לא מטפס', נלחץ יוחאי.
'תפסיק להתבכיין ותטפס', פוקד עליו רמי.
יוחאי נסער. 'אני לא עולה. אני המפקד פה ואני אומר לכם שאני לא
מטפס'.
יודה מחייך חיוך רע. 'מפקד, מה? אתה תעלה, או שאני זורק אותך
למעלה. שמעת, יא קיבוצניק הומו? אחרת ת'ה בחיים לא תקרא ת'מכתב
מגלי'.
יוחאי נרתע לאחור בפחד.
'נעשה הגרלה', קוטע רוני את הוויכוח.
כולם פונים, מופתעים לעברו.
'מה הגרלה?', כועס רמי, ' שהילד יעלה'.
'עושים הגרלה', פוסק רוני. הוא פונה אל רמי, 'לך תביא נורה
חדשה מהאוהל'.
רמי נותר עומד בלי לזוז.
'נו, לך תביא', אומר רוני, חסר סבלנות.
רמי מסנן קללה, אבל נכנס לאוהל וחוזר ממנו, נושא בידיו נורה
חדשה. רוני מוציא קופסת גפרורים מכיסו, שולף ממנה 5 גפרורים
ושובר אחד מהם לחצי. הוא מחזיק אותם באגרופו כך שקצותיהם
מציצים החוצה בגובה אחיד. הוא מגיש את ידו, כל אחד בתורו לוקח
גפרור ומסתיר אותו מיד בתוך ידיו. יודה לוקח גפרור מציץ בין
ידיו ומחייך. רמי לוקח גפרור ושומר אותו מוחבא בין ידיו. יוחאי
מהסס ולבסוף לוקח גפרור. מיד רואים שזהו הגפרור החצוי. הוא
מחוויר ומתנשם בכבדות. על סף היסטריה, הוא מגמגם, 'זה, זה לא
בסדר. אאתם רימיתם בהגרלה'.
'אתה קורא לי רמאי?', מסנן לעברו רוני.
יוחאי מציץ בחשש אל רוני. 'לא. מה פתאום. אבל זה לא בסדר. אני
לא יכול...'
'תסתום כבר את הפה שלך ותעלה על העמוד המזוין', קוטע אותו יודה
ודוחף לו את הנורה ליד. הוא ורמי מסתכלים אחד אל השני ומחייכים
ברוע.
יוחאי  מביט בפחד לכל עבר, מנסה למצוא מפלט. עיניו ננעצות
ב'אילם', במבט מלא תחנונים, אבל האילם ממשיך לשבת באדישות ליד
המדורה. לא נראה שמשהו מכל מה שהתרחש לידו, נגע לו בכלל.
יוחאי ניגש בצעדים כבדים אל עמוד החשמל, מקיף אותו בשתי ידיו
ומטפס לאיטו כשהוא דבוק אל העמוד בפחד. הוא מנסה לטפס פעם אחת
ונופל. פעם שנייה ונופל.
'בוא'נה יא הומו. ת'טפס כבר', צועק עליו רמי.
יוחאי מנסה שוב והפעם הוא מצליח לטפס כשני מטר. הוא נשאר תלוי
בין שמיים לארץ, דבוק אל העמוד.
'מה יש לך?', מתבונן בו יודה בתיעוב.
'פחד גבהים', מגמגם יוחאי בפחד, 'יש לי פחד גבהים'.
'יא הומו מושתן' אומר רמי, 'עם כל הגובה שלך, אתה לא צריך
לטפס. מספיק שתעמוד על קצה האצבעות. חתיכת אוכל בתחת. לא לימדו
אותך את זה בקורס קצינים?'
רעש מסוקים נשמע מרחוק.
רוני מתקרב אל העמוד, 'תרד. אני אטפס'.
'מה פתאום, רוני?', מתנגד יודה, 'הגרלה זה הגרלה. ההומו צריך
לטפס'.
רוני לא מתייחס לדבריו. הוא מושיט יד ועוזר ליוחאי לרדת.אחר
כך, הוא לוקח ממנו את הנורה מכניס אותה לכיס מכנסיו הצדדי
ומטפס בזריזות על העמוד ומחליף את המנורה, כשרעש המסוקים מתחזק
והולך. המנורה נדלקת מיד ובדיוק באותו הרגע חולפים המסוקים
מעליהם בגובה נמוך מאוד. רוני נבהל מהרעש והרוח שעושים
המסוקים. הוא מאבד את שיווי משקלו ונופל על הארץ בכבדות.
החיילים עומדים רגע המומים. יוחאי מתעשת ראשון וממהר אל רוני,
השרוע על הארץ. הוא נוגע בחשש  בפניו של רוני. 'רוני, רוני.
אתה בסדר?', הוא שואל בחשש, 'רוני?'
רמי מזנק מעליו ודוחף אותו הצידה בגסות, 'זוז מפה טמבל'.
הוא גוחן על רוני ומחפש היכן נפגע. יודה מתקרב גם הוא וגוחן
מעליו, במרחק בטוח, מסתכל מה קרה לרוני. לחרדתם, הם מגלים
שמתוך בטנו יוצאת יתד ברזל שחדרה מגבו.
יודה שולף מכיסו חוסם עורקים וקושר אותו סביב ירכו של רוני,
נזהר שלא להתלכלך בדם.
'מה אתה עושה?', שואל רמי בכעס.
'חוסם לו ת'דם', עונה לו יודה, נגעל מהדם.
'הוא נפגע בבטן, אידיוט', אומר רמי, 'תבדוק עם הוא נושם'.
יודה מקרב את אזנו אל פיו של רוני. 'הוא נושם. הוא נושם', הוא
צועק בשמחה.
'יופי דוקטור ז'יוואגו', אומר רמי, חסר סבלנות, 'תוציא תחבושת
ותשים לו אותה על הפצע מיד אחרי שאני שולף אותו מהיתד'.
יודה נרתע בגועל. 'לא יכול. שהקיבוצניק יעשה את זה. הוא רגיל
מהפרות בבית'.
יוחאי עוקב מאחורי גבם בנעשה. הוא מגלה ש'האילם' עומד לידו
בפנים רציניות. ברגע שיוחאי מבחין בו, הוא מסתובב ונעלם אל תוך
הבור שלו.
'נו כבר', צועק עליהם רמי, 'לא מעניין אותי מי משניכם יעשה את
זה רק עכשיו ומהר'.
יודה מגיש ליוחאי את התחבושת ומתרחק לאחור. יוחאי מהסס שנייה
ואז לוקח אותה וגוחן לעבר רוני. רמי תופס את  רוני ומניף אותו
בבת אחת, בכוח שנראה ליוחאי גדול בהרבה ממדי גופו. רוני מתעורר
מהכאב וצורח. הוא מאבד שוב את הכרתו. רמי הופך את רוני על גבו
ויוחאי מצמיד את התחבושת בחוזקה אל הפצע המדמם. רוני מתעורר
שוב וצורח בכאב.
לפתע, מופיע שוב 'האילם', נושא בידיו אלונקה מתקפלת. הוא פורס
אותה לצידו של רוני והם מרימים אותו, תוך כדי שהוא צווח וגונח
מכאבים ומכניסים אותו אל אוהל המטבח.
הם מניחים את האלונקה על הרצפה, מתחת לשולחן האוכל. יוחאי
מרטיב סמרטוט ומנגב את מצחו של רוני. רמי עומד מעליו. האילם
נשאר עומד בכניסה לאוהל. יודה ממהר אל הכיור ורוחץ מעליו
ביסודיות את כתמי הדם שדבקו בו.
'יודה', אומר רמי, 'תנסה ליצור קשר עם המפקדה'.
יודה נפנה מהכיור בידיים רטובות. הוא מנגב אותן בחולצה צבאית
הזרוקה במקום.
'אין טעם', הוא אומר, 'יש חסימה'.
'תנסה בכל זאת. מישהו בטוח ישמע', פוקד עליו רמי.
יודה יוצא החוצה וחוזר עם מכשיר הקשר. הוא מחזיק את השפופרת
וקורא  לתוכה, 'קודקוד כאן מסמר. קודקוד כאן מסמר. עבור'
הקשר נשאר דומם. יודה מנסה שוב.
'זה לא יעזור', אומר בשקט יוחאי, 'יש מיסוך'.
'אני יודע', ממלמל רמי.
הם מכסים את רוני בשמיכות צמר. הוא לא מגיב אליהם ונראה ליוחאי
חיוור ולבן כמו שלג. רמי רוכן מעליו, מנסה להבחין בנשימתו.
יוחאי מתכופף מעל רמי, כמעט מאבד את שיווי משקלו, אבל מתייצב
לבסוף ונעמד שוב.
'אתה חובש לא?', הוא שואל את רמי.
רמי לא מבין,'אז מה?'
'אז אתה צריך לדעת מה עושים במצבים כאלו, לא?'.
רמי קופץ במהירות על רגליו, 'ואתה צריך לדעת לפקד. אני לא
רופא, כמו שאתה לא הרמטכ"ל', הוא אומר בכעס.
יוחאי נרתע לאחור בפחד, נתקל ביודה, אשר ממשיך לנקות את ידיו.
יודה דוחף אותו ממנו בגועל, 'זוז ממני'.
'ובתור חובש', ממשיך רמי לתקוף, 'נראה לי שהמצב שלו על הפנים'.
הוא משתתק רגע ואז מסנן בשקט, 'זה יהיה מזל אם הוא יעבור את
הלילה'.
'זה יהיה מזל אם אנחנו נעבור את הלילה עם הצעקות האלו שלו',
ממלמל יוחאי.
הם עומדים מעל הפצוע, אובדי עצות. 'האילם' מסתובב ויוצא
מהאוהל. השלושה מתבוננים בו בצאתו. 'מנייק', אומר רמי, 'בטח
נכנס שוב לבור. כמו חולדה'.
'חולד', מתקנו יוחאי.
'מה?', פונה לעברו רמי.
'לא חולדה, חולד', חוזר יוחאי, 'חולדה זה כמו עכבר גדול'.
'אני יודע מה זה והתכוונתי לחולדה ולא לחולד, מבין? או שאולי
אני צריך להסביר לך את זה אחרת? הומו מזויין', אומר רמי
בארסיות. 'אין יותר מה לעשות. נחכה לבוקר'.
רוני מתעורר וצועק בכאב. יוחאי בורח מאוהל המטבח אל השירותים.
הוא שוטף את פניו במים הקרים והולך לאוהל השינה. הוא מגלה
שיודה ורמי כבר שם, שכובים במיטותיהם, מנסים לישון. הוא נשכב
גם הוא, נשאר בבגדיו ונעליו.
הם ממשיכים לשמוע את צעקות הסבל של רוני מהאוהל שלידם.

יוחאי שוכב על הגב. צעקות הכאב של רוני לא נותנות לו להירדם.
לידו, גם רמי מתהפך במיטתו. הוא שם כרית על ראשו, מנסה, ללא
הצלחה, שלא לשמוע את הצעקות. לעומתם, נרדם יודה מיד. הוא נוחר
תוך כדי שינה.
'בן זונה השמן הזה', מסנן רמי בארסיות, 'שום דבר לא מזיז לו.
בטח חולם על כושים עם זין ענק. תראה איך הוא זז בחלום'.
יוחאי לא עונה. הוא שוכב בעיניים פקוחות. בכיו של רוני מתגבר
ואז נפסק בבת אחת. רמי מוריד מעל ראשו את הכרית ומתרומם
לישיבה. יוחאי מוריד מעליו את השמיכה ומפנה מבטו אל דלת האוהל
ואחר כך אל רמי. הוא מתרומם לישיבה גם הוא ואומר בדאגה, 'קרה
לו משהו'.
'יותר גרוע מקודם כבר לא יכול לקרות לו', אומר רמי. הוא שולף
את חבילת הקלפים שלו ומערבבם. הוא חותך והופך קלף. בראותו את
הג'וקר השחור, הוא הופכו בחזרה וממשיך לערבב. יוחאי עוקב,
מהופנט על עבודת הידיים המהירה של רמי.
'אני מקווה שהוא לא מת', הוא אומר.
רמי חותך את החבילה והופך קלף נוסף. גם הפעם זהו ג'וקר שחור.
הוא מחייך חיוך קר ואומר, 'בשבילו, אני מקווה שהוא כן. חוץ
מזה, אתה יכול לקום לבדוק אם אתה רוצה'.
יוחאי נרתע, מעצם הרעיון. הוא יושב בשקט כמה שניות, ואז אומר,
'איך אתה יכול לדבר ככה על חבר שלך?'
'רק אלוהים יכול לעזור לו עכשיו', אומר רמי בקול אדיש, 'וחוץ
מזה, מה אתה בכלל יודע עליו ועלי?'
'אני יודע שהוא הציל אותך פעם ממוות. נכון?'
רמי חושב רגע ומתחיל לענות, אחר כך משתתק. הוא מערבב לרגע את
קלפיו ואחר מסנן בשקט,'ואם הוא הציל, אז מה?'
'אם מישהו היה מציל אותי, הכל הייתי עושה בשבילו'.
'מה אתה חושב', מתפרץ רמי בכעס, 'שיש משהו שאני יכול לעשות ולא
עשיתי?'
'אני לא יודע', ממלמל יוחאי.
'יותר טוב בשבילו, שימות, מאשר שיסבול ת'כאבים האלו', מסנן רמי
בשקט.
הם ממשיכים לשבת בשתיקה. יוחאי מהסס ואז פונה בחשש אל רמי,
'ממה הוא הציל אותך?'
'מה זה משנה?', אומר רמי בעייפות. הוא משפשף את עיניו בידיו, '
ואתה, מה איכפת לך בכלל?', הוא מוסיף בטון גס, 'קיבוצניק
מפונק. כל החיים שלך בבועה'.
'מי שמדבר', מתפרץ יוחאי, 'מר מקופחי'.
'בוא'נה, דבר יפה', מזהיר אותו רמי.
'גם בתורה כתוב שאלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו', ממשיך
יוחאי.
'מה אתה אומר?', מלגלג רמי.
'מה שאתה שומע', אומר יוחאי בכעס, 'אתה תמיד חושב שרק לך לא
נתונים כלום. תמיד מקופח. ככה זה אצלכם, המרוקאים. נכון?'
'יא דפוק', צוחק רמי, 'אני טריפולטאי'.
'מה ההבדל?', מלגלג יוחאי.
זה מכעיס את רמי. 'מה ההבדל? יש המון הבדל. אותנו המדינה דפקה,
והם רק זיינו ת'שכל כאילו אין להם'.
'ת'ה רואה?', אומר יוחאי בתעוב, 'שוב בוכה. וחוץ מזה, שתדע, גם
סבתא שלי ממרוקו'.
'מעניין ת'תחת שלי מאיפה סבתא שלך?', מבטל אותו רמי בתנועת
יד.
'אתה ויודה, ואפילו רוני. כולכם אותו דבר', אומר יוחאי, נסער.
'מטומטם', מצליף בו רמי, 'רוני הוא קיבוצניק'.
יוחאי נרתע לרגע ואחר כך מתעשת. 'רוני?'
'כן. אבל לא כמוך, עם האף בשמיים. הוא משלנו', אומר רמי
בגאווה.
'קיבוצניק, מה? מהרהר יוחאי בקול, 'זה מסביר הרבה'.
'מה זה מסביר, אה? מה זה מסביר? יא חתיכת אפס מתנשא', צועק רמי
וקופץ באיום על רגליו. יוחאי מתחיל לענות, כשבכיו של רוני
מתחדש. תחילה כמלמולים חסרי פשרות ואחר כך בצעקות רמות. יוחאי
נשכב מחדש בחוסר אונים על גבו. רמי צועד באוהל הלוך וחזור.
'תעשה משהו' מתחנן יוחאי, 'אני לא יכול לסבול את זה יותר. אתה
לא יכול לעשות שום דבר?'
רמי קופץ במהירות  אל יוחאי. 'מה אתה רוצה, שאני יחבוש לו את
הפה? אה? תפסיק לשגע ת'מוח. נמאסת. עוד מעט יגיע הבוקר ואז
נראה מה אפשר לעשות'.
'אבל זה עוד יותר משעה. אני לא אחזיק מעמד עד אז'.
'אז על תחזיק', אומר רמי בתעוב, 'מה איכפת לי? ותפסיק כבר
לבכות כמו איזה מתרומם. זה לא אתה שסובל, זה הוא'.
בכיו של רוני נפסק שוב. ברקע נשמעות נחירותיו של יודה. רמי
עובר לידו ונותן לו דחיפה גסה ברגלו. יודה לא מתעורר, אבל
נחירותיו נפסקות. יוחאי מתכווץ במיטתו. הוא מתהפך על צידו
ומסנן בשקט, 'אני לא מתרומם'.
רמי מסתובב אליו ומחייך ברוע.
'אמרתי לך שאני לא הומו', אומר יוחאי שוב, 'יש לי חברה. גלי'.

'מי תצא איתך, שרוך?, מלגלג רמי.
יוחאי מסתובב אליו במהירות. הוא קם על רגליו ונעמד באיום מול
רמי. הבדל הגבהים בניהם הוא כמעט מטר. חיוכו של רמי מתחלף
בהבעה מאיימת. 'ת'ה בטח רוצה לאיים עלי, נכון?'
'שלא תקרא לי הומו, אתה שומע?', אומר יוחאי, בקול היסטרי.
'אז איך לקרוא לך', מלגלג רמי, 'המפקד'?
הם עומדים רגע אחד מול השני, כשלפתע נשמע שוב קולו של רוני
הבוכה בכאב.
רמי מסתובב ויוצא מהאוהל. יוחאי נשאר מאחור. הוא הולך וחוזר
באוהל בדיוק באותו מסלול בו הלך רמי מקודם. נחירותיו של יודה
מתחדשות. בכיו של רוני נשמע ברקע כמו גם ניסיונות ההרגעה של
רמי.
'די, די רוני', נשמע מבחוץ קולו של רמי, 'עוד מעט יבואו לחלץ
אותך. אל תדאג. די, די. תנסה לישון'.
אבל רוני ממשיך לבכות בקול המזכיר ליוחאי את העגלים ברפת
בקיבוץ, המובלים לשחיטה. הוא מתיישב בכבדות על מיטתו ואוחז את
ראשו בשתי ידיו. לפתע נשמע רעש כלים משקשקים ובבת אחת משתתקים
קולותיהם של רוני ורמי ושקט משתרר. יוחאי זוקף ראשו במאמץ
לשמוע. הוא קם ממקומו והולך לפתח האוהל. הוא מאמץ את עיניו אבל
לא רואה שום דבר בחשכה הגדולה. הוא חוזר אל המיטות ומנער את
יודה. זה מתהפך במיטתו ומתרומם לישיבה.
'מה קרה', הוא שואל בקול רדום.
'לא יודע', אומר יוחאי, 'רמי יצא אל רוני ופתאום יש שם שקט'.
'בשביל זה הערת אותי?', כועס יודה, 'תן לישון'
הוא מתהפך במיטתו ונרדם שוב. יוחאי מסתובב ממנו וממשיך ללכת
בחדר. הוא נשכב שוב על המיטה באותה תנוחה בה שכב קודם, על הגב
ובעיניים פקוחות. רמי חוזר לאוהל מזיע ומלוכלך. יוחאי עוקב
אחריו במבטו. רמי מתעלם ממנו ונשכב על מיטתו.
'הוא בסדר?', שואל יוחאי בחשש.
רמי לא עונה לו. הוא עוצם את עיניו.
'מה קרה לו? איפה הוא?', שואל שוב יוחאי המבוהל.
רמי פותח את העיניים ומסתכל אל יוחאי במבט אטום. 'הוא כבר לא
יפריע לנו יותר', הוא אומר בקול אדיש.
'מה עשית לו?', שואל יוחאי בהיסטריה.
רמי לא עונה. הוא מתהפך במיטתו לעבר יריעת האוהל. יוחאי מזנק
ממקומו. הוא רץ אל מחוץ לאוהל. רמי שומע אותו יוצא מהאוהל
ועוצם את עיניו.
יוחאי הולך במהירות מאוהל השינה אל אוהל המטבח. המחנה מואר
חלקית בזריחה. הוא נכנס לתוך אוהל המטבח ויוצא ממנו לאחר כמה
שניות. על פניו הבעה נסערת. הוא מסתכל על הארץ ורואה סימני
גרירה ודם. בעוקבו אחר הסימנים, הוא מגיע לחלקת הקברים הקטנה
של המוצב. קברו של כלבו של 'האילם' נחפר מחדש וכוסה שנית.
יוחאי מגלה את גוויית הכלב זרוקה בצד. הוא נופל על ברכיו וחופר
בחול. מבין הקבר מציצה ידו של רוני. הוא נרתע לאחור בצעקת פחד.
הוא מתרומם על רגליו במהירות וחוזר אל אוהל השינה. לפני שהוא
מגיע לשם, יוצאים לקראתו רמי ויודה, פניהם כועסות ומאיימות.
הוא מתנפל על רמי בצעקות. 'למה? למה עשית את זה? אתה משוגע.
חתיכת אידיוט. למה?'
רמי מנער אותו במהירות מעליו. הוא מפיל אותו אל הקרקע ובועט
בו. יודה תופס את יוחאי בעורפו ומקים אותו על רגליו. הוא סוטר
לפניו בחוזקה ומכה אותו בבטנו. יוחאי מתקפל ונופל ארצה, נאנק
מחוסר אוויר. 'איי, אח', הוא צועק במאמץ לנשום, 'אתה הולך לשלם
על זה, אתה תשב בכלא. יתלו אותך בשביל זה'.
רמי בועט ביוחאי. בכוח. יוחאי שוכב מקופל, מגן בידיו על ראשו.
'סתום ת'פה', צועק רמי תוך כדי שהוא מכה.
'הוא רצח את רוני', בוכה יוחאי, המקופל על הקרקע, 'יודה, אל
תאמין לו. הוא רוצח'.
יודה בועט ביוחאי, 'אז למי להאמין? לך? יא מתרומם. אני אף פעם
לא מאמין להומואים מזוינים'.
יוחאי מנסה לזחול הרחק מהם אבל הם תופסים אותו. וממשיכים להכות
ולבעוט בו.
'תראה ת'בן זונה הזה', צועק רמי, 'מאשים אותי. יא כלב. איפה
הוא? איפה קברת אותו?'
יוחאי, ששכב מקופל, מתרומם ומביט אל תוך עיניו של רמי ומסנן,
'מאיפה לך שהוא קבור?'
יודה בועט בראשו הזקור של יוחאי. יוחאי עף על  גבו ונותר שרוע,
מחוסר הכרה על החול. יודה תופס אותו ומוריד לו את מכנסיו.
רמי מופתע, 'מה אתה עושה?'
יודה מחייך ברוע, 'מה אתה חושב שאני עושה? מעניש ת'בנזונה על
כל מה שהוא עשה'.
יודה הופך את יוחאי על בטנו ומסיר את תחתוניו.
'חלאס, יודה', אומר רמי בחשש, אבל יודה לא מקשיב לו. הוא מזדקף
ופותח את מכנסיו.
'אתה מגעיל אותי' אומר רמי בסלידה.
'ת'ה לא חייב להסתכל', אומר יודה וממשיך להפשיט את יוחאי. תוך
כדי שהוא מוריד את מכנסיו, הוא מסנן, 'מילה אחת למישהו על זה
ואני הורג אותך'. הוא רוכן על יוחאי ודוחף את הזין שלו אל תוך
פי הטבעת של הקצין המעולף. מהכאב, מתעורר יוחאי בצעקה חדה. הוא
מתפתל ומנסה להשתחרר.
יודה נלחץ, 'תחזיק אותו', הוא צועק אל רמי העומד ללא תזוזה,
מבטו מרותק באקט שלפניו.
'תחזיק לו ת'ידיים', צועק שוב יודה.
רמי מתנער. הוא תופס את ידיו וראשו של יוחאי. יודה דופק את
יוחאי בקצב. זה, מנסה להשתחרר, אבל רמי אוחז בו חזק ומונע את
זה ממנו. יוחאי בוכה מכאב.
'עוד מעט. עוד מעט, יא הומו מזדיין', אומר יודה בקצב הדחיפות
שלו, 'אתה אוהב את זה, אתה אוהב את זה, אתה אוהב...'
ירייה חזקה נשמעת, לפתע. יודה תופס את כתפו וצורח בכאב. הוא
מזנק מעל יוחאי, שמשתחרר מאחיזתו של רמי ומתקפל על הארץ. רמי
מסתובב בחטף ומתרומם ממקומו. מולו עומד 'האילם ומכוון לעברו את
רובהו.
הוא מסמן לרמי שיזוז לעבר יודה, שמרים את מכנסיו ורוכסם במאמץ
ביד אחת. רמי מרים אותו בגסות. הוא צורח בכאב, 'הוא ירה בי.
הבנזונה ירה בי'.
'סתום ת'פה יודה', מסנן רמי בקור.
'הוא ירה בי', בוכה יודה בכאב.
'סתום כבר ת'פה שלך', פוקד עליו רמי, עיניו מרותקות על האילם
ורובהו. 'בוא', הוא מושך את יודה המדדה אחריו לכיוון האוהל.
'האילם מכוון אחריהם את נישקו. לאחר שנכנסו לתוך האוהל. הוא
פונה ומתבונן ביוחאי, השרוע מקופל על הארץ. מבטיהם מצטלבים.
'האילם', בפנים חתומות, מסתובב והולך אל 'הבור שלו'. יוחאי
מחכה עוד רגע, עוקב אחרי 'האילם', ואז מושך עליו את מכנסיו.
הוא נעמד בכאב על רגליו וצולע בקושי אל מחוץ למחנה. פניו
נפוחות מהמכות שחטף. הוא מקיף את הגבעה ונעלם בצליעה בחולות.

רמי ויודה יושבים בתוך האוהל על מיטותיהם. רמי משחק בחבילת
הקלפים שלו. יודה מהדק אל כתפו תחבושת ספוגה בדם. הוא מזיע כמו
חמור ומתנשם בכבדות.
'בן זונה. בן של אלף זונות. אני יהרוג ת'בנזונה הזה', ממלמל
יודה, נסער.
רמי לא עונה לו. במקום זאת הוא חותך את החבילה ומרים קלף. זה
ג'וקר שחור.
יודה ממשיך ליילל, 'ראית איך ירה בי. אחחח... זה כואב'.
הוא מחכה שרמי יגיב אבל זה לא עושה סימנים שהקשיב.
'איזה בנזונה. אני יהרוג אותו. מנייק. אני אתפוס אותו ויהרוג
אותו', הוא חוזר בדבקות.
רמי קם ממקומו במהירות. הוא מרים את רובהו ומתקדם לעבר הדלת.
יודה מסתכל אליו, מופתע. רמי נעצר ומסתובב אליו 'בוא', הוא
מסנן בקור.
'לאן?', שואל יודה.
רמי חסר סבלנות. ' לאן אתה חושב?'
'לא יודע', אומר יודה בחשש.
'צריך להשתיק אותו', קובע רמי.
'להשתיק?', יודה מתקשה לעקוב אחרי קו מחשבתו של רמי.
'נו, אתה יודע שהוא ידבר', מסביר לו רמי.
'מי ידבר?', אומר יודה בפחד, יודע את התשובה עוד לפני שרמי
ענה, 'האילם?'
'לא', מזלזל בו רמי, 'אלביס פרסלי'.
'אבל הוא אילם', מקשה יודה.
רמי מתקרב אל יודה. הוא נעמד מעליו באיום. 'תגיד, יא הומו
מזויין. אתה רוצה לשבת בכלא? כי אם כן, אתה על הזין שלי. יהיה
לך שם הרבה מה לזיין'.
יודה נרתע בפחד. הוא מושך באפו בקול. רמי מסתובב ויוצא מהאוהל.
יודה מהסס שנייה ואז מתרומם בכבדות ויוצא אחריו. הם הולכים
ונעמדים בפתח 'הבור', מחכים ל'אילם' שייצא.
'אתה בטוח שהוא כאן?, שואל יודה.
רמי מביט בו בזלזול. 'איפה יהיה אם לא כאן?'
'לא יודע', אומר יודה, 'אולי במקלחת?'
רמי חושב רגע בלי לענות.
'או באוהל המטבח', ממשיך יודה.
הם מסתובבים לכיוון אוהל המטבח, רק כדי לראות את 'האילם' יוצא
ממנו. הוא נעמד במקומו, מבטיהם נפגשים. הוא מזנק ובורח. הם
רודפים אחריו במהירות, מקיפים את האוהל, אבל הוא מהיר מהם.
'תלך מהצד השני', צועק רמי אל יודה ורץ אחרי 'האילם. יודה רץ
אל צידו השני של האוהל. 'האילם', מבט של חייה נרדפת בעיניו,
קופץ אל תוך האוהל ויוצא במהירות מפתחו השני. רמי ממהר וחוסם
את דרכו. 'האילם' מסתובב, אבל יודה מחכה לו מאחור. הם עומדים
במרחק של כחמישה מטרים, וביניהם 'האילם'. הוא הולך לאחור, יודה
ורמי עוקבים אחריו. הם מכוונים לעברו את נשקם. 'האילם' מרים את
נשקו לעבר ראשו. בעיניו, מבט של השלמה. הוא מסנן, 'כוס
אוחתוק', מכניס את קנה רובהו אל מתחת לסנטרו ולוחץ על ההדק.
רעש ירייה חזק, ראשו של 'האילם' נזרק לאחור ואיתו גם שאר גופו.
הוא צונח על החול בפיזור איברים. רמי ויודה נותרים עומדים,
המומים, נשקם מכוון אל המקום בו עמד 'האילם' שניות לפני כן.
לאט וכמו בתיאום, הם מורידים את רוביהם ועומדים בשתיקה מעל
גופתו של 'האילם'.
'הוא דיבר, שמעת? הוא דיבר', אומר יודה בהתרגשות.
רמי בוחן את גוויית 'האילם ומסנן, 'הוא כבר לא ידבר יותר'.
הוא מסתובב וחוזר לאוהל השינה. יודה נשאר אחריו כמה שניות ואחר
כך מסתובב ונכנס גם הוא לאוהל.

יוחאי עומד, פצוע ומדמם על הגבעה שמחוץ למוצב. הוא מנסה להשתין
וכשהוא מצליח, פניו מתעוותות בכאב חד, 'גם את השתן הזה אני כבר
אזכור כל חיי', הוא חושב לעצמו בסרקזם. המחשבה מנקרת במוחו
והוא נופל על החול ונשנק בבכי, המרעיד את כל גופו.
לאחר כמה רגעים, בכיו נחלש ועמו גם רעידות גופו. הוא מושך באפו
ומתרומם על רגליו. הוא מנקה את החול ממדיו ופונה לעבר המחנה,
צולע בחול עד לשער הכניסה. הוא נעצר ליד הקברים, עומד רגע מולם
ונכנס לתוך המוצב, צועד בחשש. כבר ממרחק, הוא מבחין באור
המדורה המרצד. לידה יושבים רמי ויודה, בגבם אליו. הוא כמעט
ומועד על גוויית 'האילם', אבל מצליח להתרומם ולהתייצב. ליד
'האילם', מונח נשקו. יוחאי לוקח את הנשק בודק שהוא דרוך ומשחרר
בעדינות את הנצרה. הוא  מתקרב בשקט ונעמד בדיוק מאחוריהם,
הרובה בידיו.
רמי משחק בקלפיו ויודה מחזיק בידיו את מחברתו המקומטת של
'האילם'. רמי נאנח בקול ומטיל את הקלפים לתוך המדורה, אחד,
אחד. יודה עוקב אחרי הקלפים הנשרפים.
הוא מהסס ואז פותח את המחברת ומעיין בה, מדפדף עד לעמוד הכתוב
האחרון. הם לא מרגישים ביוחאי. העומד מעליהם.
יודה קורא בקול את הכתוב במחברת הפתוחה: "הוא זרק את קלפיו
למדורה, כאילו בכך ישנה במשהו את מהלך הדברים, ואולי רק את מצב
רוחו..."
הם מרימים את ראשיהם בהפתעה, מבטיהם מצטלבים. יודה מחזיר את
עיניו אל הכתוב וממשיך לקרוא בקול: "הם ידעו שהסוף קרוב אבל
התכחשו לזה. כאילו לא יודעים שאין כפרה. אין דרך חזרה. מעליהם
עברו בטיסה נמוכה מיגים..."
רעש מטוסים נשמע מעליהם. יודה זורק ממנו את המחברת בבהלה. פחד
מצטייר בפניו, 'מה זה? מי כתב את זה?'
'לא יודע', אומר רמי, מהורהר, ''האילם'?'
''האילם' מת', מתעקש יודה, 'והוא לא יכל לכתוב את זה מאיפה
שהוא נמצא עכשיו'.
רמי מהסס ואז מרים את המחברת ופותח אותה בעמוד האחרון. הוא
מקריא בקול: "הפחד עטף אותם. גופם הצטמרר. הם הביטו בחשש לכל
עבר, אבל עמוק בתוכם הם ידעו שזה הסוף, ש..."
'מה זה אומר?', שואל יודה בפחד.
'עזוב', אומר רמי כאילו בזלזול, 'זיון שכל של סופרים'. מתחת
לזלזול, מסתתר פחד שמאיים לשתק אותו. יודה מבחין בכך ונרתע
לאחור.
רמי זורק את המחברת אל האש, אבל נופלת ליד המדורה, ולא נשרפת.

רעש הנשמע מאחור, מקפיץ אותם בבהלה על רגליהם. להפתעתם, עומד
לפניהם, יוחאי, מחזיק בידיו את רובהו של 'האילם'.
רמי נרגע, 'תראה מי החליט להופיע', הוא אומר ומחייך, 'בוא, שב
תתחמם ליד האש'.
יוחאי לא עונה לו ועומד מולם בפנים אטומות. הוא מכוון את הנשק
לעבר שני החיילים. רמי ממשיך לחייך אליו, אבל על פניו של יודה
עולה מבט של הבנה, ואחריו של השלמה. הוא מרים את ידו, מגן על
פניו, אבל יוחאי מכוון את הרובה אל הזין והביצים שלו ויורה.
יודה נופל על המדורה בצווחות כאב. רמי מועד לאחור. הוא מתרומם
על ברכיו ומביט בפחד אל יוחאי. 'זה לא מגיע לי', הוא ממלמל
ברחמים עצמיים, 'מגיע לי אחרת'. יודה מיילל בכאב. יוחאי מכוון
שוב ויורה בראשו  והורגו.
רמי מתקרב אליו בזחילה, מתחנן על חייו, 'בבקשה לא. בבקשה לא'.

יוחאי מניח את קצה קנהו של הרובה על גולגולתו. בבת אחת משתתק
רמי. מדי כמה שניות, נפלטת מפיו יבבה חדה כשל חיה פצועה. יוחאי
מחכה עוד רגע, ואז יורה בו והורגו.
בשקט שמשתרר נשמעים רק פצפוצי המדורה.
יוחאי מתיישב ליד המדורה, לוקח את מחברתו של 'האילם' ומדפדף
בה.
לפתע נשמע קולה של 'האישה' בקשר, 'מסמר, כאן קודקוד. מסמר, כאן
קודקוד. עבור'.
יוחאי לא זז ממקומו הוא ממשיך לקרוא במחברת ומגיע לעמוד
האחרון. לאחר כמה שניות, שוב קוראת 'האישה', 'מסמר כאן קודקוד,
מסמר, כאן קודקוד, עבור'.
הוא מכניס את קנה הרובה לפיו, מהסס רגע, ולבסוף, לוחץ על
ההדק.

משאית צבאית נוסעת על דרך עפר שנמתחת לאורך קו חשמל ארוך. היא
ממשיכה בנסיעתה ומגיעה עד למוצב הקטן והמבודד. היא מתקרבת אליו
ונעצרת בשער הכניסה הפתוח. שני תנים בורחים מבעד לשער. כנראה
נבהלו מרעש המשאית. אבי, הנהג, ויואב הקצין שלידו, יורדים
מהרכב. הם ניגשים לאחורי המשאית ומפשילים את הברזנט המשמש
כדלת. שלושה חיילים סדירים יוצאים ממנה. דני, שלומי ואלי.
'הגענו?' שואל דני ומתמתח.
'כן', עונה יואב.
הם מתבונן לכל הכיוונים. 'איפה הם?', שואל שלומי.
'אין לי מושג', עונה יואב,.' במפקדה אמרו שהקשר איתם אבד לפני
שלושה ימים'.
'פסס', תופס אבי את אפו בידו, 'בוא'נה, כאילו אלף תרנגולות
חירבנו פה'.
החיילים מתפרסים לכל הכיוונים ומחפשים.
'זה לא נראה לי טוב', אומר שלומי, 'משהו רע קרה כאן. אפשר
להרגיש את זה באוויר, לא, אלי?'
אלי עושה תנועה לא מחויבת בראשו. הוא הולך אל בין שני האוהלים
הקטנים שמהווים את המוצב הקטן. לפתע הוא נתקל במשהו ונופל.
'כוס אוחתוק', הוא מסנן בכעס, ומתרומם על רגליו, בודק במה
נתקל.
להפתעתו הוא מגלה גופת חייל אכולה למחצה. הוא נרתע בבהלה
לאחור. צעקה נפלטת מפיו. כל החיילים ממהרים בכיוונו. הם מגלים
עוד שתי גופות שגם הן נגוסות
'איזה בלגאן', מסנן יואב, נסער.
'צריך לקבור אותם', אומר בשקט, אבי, הנהג.
שאר החיילים עומדים בשקט מתוח. הם מכסים את אפם ופיהם
בחולצותיהם. יואב
חושב רגע ואז פוקד, 'תחפשו ראיות'.
החיילים מתפרסים ומחפשים באזור.
'מה יש פה לחפש?', ממלמל שלומי בכעס, 'הם כבר מתים, לא? מה
אנחנו, שרלוק הולמס?'
'לא יכלו להכין אותנו לזה?', מצטרף גם אלי לקיטוריו, ' מצאו
להם למי להביא ת'עבודה המלוכלכת'.
דני מוצא מחברת ליד אחת הגוויות. הוא מרים אותה ומדפדף בה.
לאחר כמה שניות הוא צועק בהתרגשות, 'אני חושב שמצאתי משהו'.
כל החיילים מתרכזים סביבו. דני מגיש את המחברת ליואב, הפותח
אותה בעמוד הראשון וקורא:

"זה היה השתן הכי ארוך בחייו. הוא מעולם גם לא נהנה יותר
להשתין כמו עכשיו. 'אם רק גלי הייתה רואה אותי', הוא חושב
לעצמו, 'על גג העולם'. המחשבה על גלי, ממנה לא שמע כבר שלושה
חודשים, ביאסה אותו ופרצופו מרצין מחדש...

"... הוא מכניס את קנה הרובה לפיו, מהסס רגע, ולבסוף, לוחץ על
ההדק"

יואב מסיים לקרוא במחברת. הוא ושאר החיילים יושבים ליד המשאית
בשתיקה. הוא מכניס את המחברת לכיס מכנסיו, מציץ בשעונו ואל
השמיים ומתרומם על רגליו.
'קדימה', הוא פוקד, 'לפרק את האוהלים ולאסוף את כל הציוד
במרכז'.
שאר החיילים לא זזים ממקומם.
'יאללה', צועק יואב, חסר סבלנות, 'למה אתם מחכים? תכף מגיעים
המטוסים'.
החיילים קופצים ממקומם ורצים למלא אחר פקודתו. יואב מחכה עוד
רגע. הוא בוחן באריכות את השמיים ואז ניגש לפתח הבור של
'האילם' ונכנס לתוכו.
בינתיים מפרקים החיילים בשתיקה את כל המוצב. הם מרכזים את כל
הציוד בערמה גדולה ליד המשאית, במרכז המחנה. גופות החיילים
המתים מונחות על הארץ לצד הערימה.
יואב יוצא מהבור, נושא בידיו בזהירות, קופסת מתכת קטנה. הוא
מתבונן בערמת הציוד ובגופות ומפטיר בשקט, 'גם אותן'.
'מה?', שואל דני, מופתע.
'מה ששמעת', אומר יואב, 'גם אותן', הוא מצביע על הגופות.
'צריך לקבור אותם', מתנגד אבי.
יואב נעצר, באמצע הדרך בין הבור והמשאית. הוא מסתובב אליהם.
'שמעתם אותי? לערמה'.
החיילים מסתכלים אחד על השני, אובדי עצות. לבסוף ניגש אלי
וגורר את אחת הגופות אל ערמת הציוד. שאר החיילים מצטרפים אליו
בשתיקה. יואב מחכה עוד רגע ואחר כך מסתובב ונכנס אל המשאית.
הוא סוגר אחריו את הדלת ועוקב דרך החלון על החיילים הגוררים את
הגופות. הם מסיימים ומתייצבים ליד המשאית.
'תדליק אותה', פוקד יואב על אלי.
אלי מוציא מצית זיפו ומדליק את הערמה. היא מתלקחת מיד ומעלה
ענן שחור לאוויר.
מעליהם עוברים בשריקה מטוסי פאנטום.
'הם הגיעו', מסנן יואב ומחייך בסיפוק.
החיילים מחכים עוד רגע ואז נכנסים בחזרה למשאית. אבי מתניע את
הרכב, מסובב אותו והם יוצאים מהמקום בנסיעה איטית.
לאחר כמה מאות מטרים של נסיעה, מרעיד את המשאית פיצוץ חזק.
אלי, דני ושלומי, מוציאים את ראשיהם מחוץ לברזנט המשאית ורואים
עננת עשן שחור מתפשטת מעל המוצב בשמיים.
אבי מאט את המשאית, כשיואב פוקד, 'תמשיך לנסוע'.
'אבל המפקד...' מתחיל אבי לדבר.
'שום המפקד', קוטע אותו יואב, 'תיסע'.
הם ממשיכים לנסוע על הדרך, לאורך קו החשמל הנמתח אל האופק.