לילי, כך כולם קראו לה, איך היא קראה לעצמה, אף אחד לא ידע,
ואני חושב שגם היא לא.
היא הייתה התושבת הקבועה של רחוב ז'בוטינסקי, תל אביב, שם ליד
חנות הסקס.
כל הזונות קינאו בנקודה המושלמת הזו, אבל אף אחד לא התעסק עם
לילי, היא הייתה שם לפני כולן, כשזנות הייתה רק מילה שחלפה בין
אוזניים של גברים חרמנים וחוטאים במיוחד. לילי, אשר שמה היה
לאגדה, כמילה נרדפת לזונה, כל יום מהשקיעה ועד לזריחה יכולת
למצוא אותה שם, ורק לתהות מה עשת בשאר הזמן (ציפור קטנה לחשה
לי שאהבה היא לעסוק בסטפס ולבסוס בחלומות הילדות שלה שנמחצו
תחת משקלם של אלפי גברים שמנים ומיוזעים). לילה אחד לילי לא
היתה שם, בפינה הקבועה שלה. הזונות עדיין התרחקו משם, חוששים
שלילי תבוא כל רגע, עם הקללות שלה, והגידופים, והידיים
המשתוללות. עבר יום, עברו יומיים ולילי לא הייתה שם.
לאחר כשבוע לילי חזרה לנקודה שלה, הכתה איזה ילדה בת 15, זונה
חדשה שלא שמעה על לילי, ועשתה טעות שלא תחזור עליה שוב לעולם.
הסיפור הזה הזה הוא הסיפור של אותו שבוע.
זה היה יום ראשון טיפוסי בדירה הקטנה, בעלת שלושת החדרים. האור
הבהיר של אחר הצהריים זרח דרך החלון הממוקם בסלון-מטבח מאיר את
הדלפק הקטן, המקרר שידיתו שבורה, את ספה המרופטת שנחה מול
טלויזיה דולקת, מציגה לאף אחד שלג, קלטות זרוקות בחוסר סדר ליד
הוידאו. מספר בגדים זרוקים על הרצפה, בגדים שבבירור לא נועדו
לכסות הרבה.לפתע נשמע צלצול שעון מעורר מרגיז מחדר השינה. לילי
גנחה, לא מהגניחות שהיא מזייפת כבר שנים למען הפרנסה שלה, אלא
גניחה של עייפות, וחוסר רצון. היא ניסתה להכות בשעון המעורר
בגמלוניות ופגעה בצד בארונית 'אאוץ'!' היא צעקה, והתעוררה
לחלוטין ממצמצת בעיניה העייפות.
היא הרימה את השעון מפסיקה את הצלצול והביטה בו, השעה הייתה
16:00. היא קמה מהמיטה, השמיכה הדקה מחליקה מעל גופה העירום,
היא הילכה אל החלון, מביטה בנוף העיר תל אביב והריחה את תמצית
העיר בתחושת סיפוק, היה לה ריח משונה ומיוחד של זרע וחול.
'היום נראה נחמד' היא חשבה בעוד היא נשענת על אדן החלון, צופה
במכוניות הנעות להן בצפיפות, בתנועת האנשים כחרקים 'אני חושבת
שאצא לעבוד מוקדם מהרגיל'
היא התרחקה הן החלון, גופה אשר ממנו התפרנסה הציג את מלוא
תפארתו. חלקי גופה התאימו עצמם אחד לשני בהליכתה בצורה מושלמת
כל כך שאפשר היה לחשוב שאתה צופה בגלים בים, שיערה האדמוני נח
בפיזור נפש על גבה הקמור. חזה, עדיין מוצק למרות שכל כך הרבה
גברים משכו בו וסיבבו אותו כאילו הם מנסים לכוון רדיו, עמד לו
זקוף וגאה, מתריס נגד חולות הזמן. אבל כמובן שהזמן נושך בכל
אדם. צלוליטיס נראה על ירכיה שהיו חלקות ומתוחות כאיבר מין
גברי למראיה, ישבנה שהיה מעוצב ועגלגל החל מראה  סימנים של
מאבק בכוח המשיכה. קמטים נראו להם פה ושם בפנים שהיו מושלמות
בעבר כציור. היא נאנחה ופתחה את דלת השירותים, מתיישבת על
האסלה, מספיקה להעיף מבט במראה בדרך. האסלה הייתה קרירה וגופה
רעד קלות כאשר התיישבה עליה, ועורה נעשה חידודין חידודין כעור
אווז. לאחר הרגע הקצר הזה נרגעה היא ופנתה לדבר אשר אלו נכנסה
לכאן, לשחרר את הלחץ מעל שלפוחית השתן החורקת שלה. קול זרם מים
נשמע הפוגע במים בקרקעית האסלה וחיוך קטן של סיפוק עלה על
שפתיה המעוצבות של לילי. לאחר רגע מה צליל הזרם פסק והיא
התרוממה מהאסלה, לא טורחת להוריד את המים. היא פנתה למראה
והתיזה מים על פניה, שותפת את קורי השינה מעליהן במטח של מים
מרעננים וצוננים. היא הביטה בעיניה הכחולות במראה, מנסה לראות
משהו, למצוא משהו אשר אנו כנראה לא נבין, מבט מרוכז על פניה.
לפתע נראה שמצאה זאת ומחייכת היא שוב מסיתה את שיערה הרך
ממצחה. לאחר כחצי שעה יצאה היא מדירתה, לבושה לפי מיטב האופנה
בתחום תעסוקתה בחולצת סטרפלס שחורה שעשויה מבד נלוז כלשהו,
מיני ורודה למותניה, איפור כבד ומוגזם לפניה ותיק קטן, ארנק,
מלא בקונדומים.
בחיוך קל יצאה היא לפינתה ברחוב ז'בוטינסקי, ליד חנות הסקס.
היא עמדה שם, בתנוחה כה מפתה, לבושה בבגדים כה נועזים, שלמעשה
רוב האנשים היו מזדעזעים ופשוט נגעלים למראיה. למזלה הלקוחות
שלה לא היו אנשים רגילים, אלו היו אותם אנשים שלא יכלו להשיג
את מה שהיא מוכרת במקום אחר, או שרצו שינוי, הם רצו אותה.
מכונית עצרה לידה והיא נשענה על אדן החלון בצורה כה מוכרת, אך
איכשהו מגרה, גבה מקושת וחזה מתנופף מולו. הגבר השרוי בחשכה
היה לחלוטין תחת השפעתה, הוא בלע את רוקו בקול. לאחר כמה
משפטים קצרים נכנסה היא למכוניתו ונסעו הם למלון קרוב וזול,
שבעקרון כל מטרתו הייתה לספר מקום לזוגות כגון אלו מקום הגון
למחצה לקיים את מעשיהם הלא הגונים בכלל. לילי נכנסה לחדר
בראוותנות, כמה פעמים הייתה בחדר המסויים הזה? מתחת לגבר
אלמוני כלשהו? יותר מיד מכדי שיכלה לספור, אם היה לה אכפת
מספיק כדי לספור.
גברים היו כלי המשחק שלה, היא ראתה פעם בטלויזיה איזו זונה
סינית שאמרה משהו על גברים ושניתן לשלוט בהם על ידי 'מקל
הטמטום שלהם' היא חיבבה את המשפט, האישה אבל נראתה לה מזויפת
מידי.
היא הובילה את הגבר לתוך החדר, שנכנס בביישנות, בבירור חדש לכל
העניין, היא ראתה מאות מאלו.
היא הושיבה אותו על המיטה והחלה מרגיעה אותו, מטפחת את האגו
שלו, תמיד היא טענה שיש לזנות יותר מסתם גוף, צריך להיות
פסיכולוגית גם. לאחר כמה רגעים שלחה היא את ידה למכנסיו וניפפה
בידה השנייה בקונדום, מחייכת. לאחר כמה דקות ארוכות של
ניסיונות מאומצים הגבר נאנח באכזבה 'פשוט אי אפשר, זה פשוט לא
עובד'
הוא ישב על קצה המיטה, מזיע ועירום, מחזיק את בגדיו קרוב אליו
על ברכיו.
לילי התיישבה לצד הגבר בדכדוך 'אתה יודע.. זה אף פעם לא קרה לי
לפני כן' הגבר טפח על גבה בגולמניות, מנסה לנחמה 'זה בסדר, זה
קורה לכולן אני מניח' היא חייכה חיוך מזוייף, היא הייתה כל כך
רגילה אליהם שקפצו הם מאילהן 'זה פשוט סיוט, מעולם לא ההיה לי
איך קראת לזה שוב?' הגבר נאנח 'התכווצות השרירים הוג'ינליים...
קראתי על זה פעם, אני חושב שזה ממתח, יש מרפאות שמטפלות בזה את
יודעת' הוא מחייך, מנסה לעודד אותה, והחל מחפש בארנקו אחר דבר
מה. 'לא לא, לא קרה כלום, אתה לא צריך לשל...' הגבר הושיט לה
כרטיס ביקור של מרפאה אלטרנטיבית ולילי נעצרה באמצע המשפט, היא
הסיטה את שיעה האדמוני והרטוב ממאמץ ממצחה הגבוה עם ידה
הדקיקה. 'ממממ' לילי הרהרה לעצמה 'רפואה אלטרנטיבית הא?'
היא נכנסה במלוא תפארתה הזנותית למה שנקרא 'מרפאה' אבל נראה
יותר כמו מרתף מוזנח, הטיח מקולף ופוסטרים של מישהו שמנסה
לחקות את מהטמה גאנדי. היא דפקה על הדלת הפתוחה לרווחה בעדינות
והיא נסדקה. היא נרתעה בבהלה מהדלת וקראה 'שלום... מישהו כאן?'
היא סרקה את האזור, הוא היה ריק לחלוטין מלבד שולחן מתכת דק
וכדור גומי כחול שהיה בגובה שלה. 'סליחה? קיבלתי את הכרטיס
הזה.. כאן זו המרפאה האלטרנטיבית ההיא?' לפתע נשמע קול עמום
כתשובה ולילי הסבה את ראשה לצדדים בהלה, סורקת את החדר.
'ס..סליחה?' לילי החלה להיבהל 'כ..כנראה שטעיתי' היא מלמלה
והחלה נסוגה לכיוון הדלת בצעדים איטיים, נעלי העקב השחורות שלה
השמיעו צלילי נקישה מבהילים. נשמע רחש מוזר ולילי הביטה בכדור,
שהחל מתגלגל לכיוונה, קולות מעומעמים נשמעים מתוכו. לילי צרחה.
לילי נצמדה לקיר השחוק והביטה באימה בעוד הכדור צובר מהירות
ומתקרב אליה היא עצמה את עיניה בבהלה. הכדור נעצר במרחק של כמה
סנטימטרים מפניה, ונפתח כמין צוהר בתוכו, ומעין חלון שקוף נראה
מול עיניה של לילי. עכשיו ניתן היה לראות שהכדור היה חלול
ובתוכו עמד אדם רזה, קירח, חיוור ושרעד ללא הפסקה. 'להתראות'
הוא אמר בלבביות, ונופף ביד רועדת לכיוונה של לילי.
לאחר כמה רגעים התגברה לילי על ההלם וענתה בהיסוס מה 'א.. אתה
מתכוון שלום לא?' האיש המוזר משך בכתפיו 'רצף הזמן לא משנה,
אני רק מקדים תרופה למכה' לילי מצמצה 'אממ, אגב תרופה, אתה
מבין יש לי כזו.. בעייה שם למטה, זה מעולם לא קרה לי, והוא
פשוט לא יכול היה לכניס אותו, הוא קרא לזה הת..' 'התכווצות
השרירים הוג'ינליים' קטע אותה האיש המוזר והרועד 'כן כן, ראיתי
כמה מקרים כאלו' הוא אמר בחזות מעושה של חוכמה וידע כל שנהרסה
בגלל הרעידות הבלתי פוסקות של הידיים שלו 'הפיתרון אינו קל,לא
ולא, עליך לצאת למסע בחיפוש אחר האני האמיתי שלך, אולי הגוף
שלך מנסה לומר לך שלא נועדת להיות זונה' הוא אמר בקולו החלול.
'א..איך י..' 'איך ידעת שאת זונה? הבגדים' הוא אמר בפשטות
'אה... אז מסע אממ? מאיפה אני מתחילה?' האיש החיוור חייך את
חיוכו הרועד 'את יכולה להתחיל מכאן' פתח קטן נפתח ליד החלון
והוא החליק דרכו קופןן למסעדה סינית 'ידע רב יכול למצוא אדם
בקערה של איטריות' הוא חייך חיוך מתנשא ליל התבוננה בכרטיס
שוקלת מה יהיה המעשה הבא שלה, הקופון יפוג תוקפו מחר בחמש. היא
משכה בכתפיה 'טוב, אגב למה אתה חיי בכדור פלסטיק כחול?' היא
שאלה את השאלה המתבקשת מאליה. האיש הרועד חייך חיוך מריר
'הייתי יכול להגיד כדי לסגור עצמי מהעולם, להיות בודד עם
עצמי...' 'אבל?' חקרה לילי 'אני פשוט מפחד מחיידקים, מגעילים
אותי היצורים הקטנים האלו' 'אה' פלטה לילי כלאחר יד. לפתע פתח
נוסף נפתח בכדור וחץ עף ממנו בקול שריקה חלול וננעץ ברגלה של
לילי 'מה..' היא שאלה בהפתעה, עיניה מזדגגות, לילי נפלה מעולפת
על הקרקע כערימת איברים מעוצבים אך חסרי שליטה. האיש הרועד
חייך חיוך שקט 'יפה, כל מסע טוב צריך להתחיל מהתעלפות
והתעוררות ראויה' החלון בכדורו נסגר.

'אוו הראש שלי' לילי נאנחה וניסתה לקום מהמיטה שלה, כשהיא
גילתה שהיא שוכבת על ערימה של שקיות זבל באיזו סמטא אפלה 'מה
לכל הרוחות?' ואז היא נזכרה באיש, והכדור... והחץ. היא בחנה את
רגלה, כל סימן לחץ כבר נעלם 'השמוק הזה...' היא החלה לחטט
בארנקה, מחפשת את הכרטיס שלו 'אני אתקשר למשטרה, הם כבר יתפסו
את הנבלה...' היא מלמלה, שיניה חשוקות. היא לא מצאה שום כרטיס,
אך נפל באלגנטיות של נוצה קלילה מהתיק קופון, למסעדה סינית,
שפג תוקפו בחמש. היא התבוננה בשעון, רבע לחמש, היא ידעה איך
להגיע לאיזור בכלליות. היא נאנחה, 'מסע אחרי האני העצמי, הנה
אני מגיעה'.
היא קמה מערימת האשפה, סידרה את הופעתה כמה שיכלה והרימה את
הקופון, יוצאת בהחלטיות מהסמטא על נעלי העקב המעצבנות שלה.
המסעדה הייתה קטנה, מדכאת, אפלולית, היא הרגישה כמו בבית.
'סליחה' היא פנתה למלצר קרוב בעל חזות סינית 'יש לי אממ, את
הקופון הזה' היא הציגה את הקופן ברוב חשיבות המלצר חייך לו
חיווה קידה קטנה עם ראשו, הצביע על כיסא בתא קטן והסתלק
במהירות לתוך המטבח.
מוזיקה סינית מדכאת נשמעה באיזור וריח מוזר של שומן וסיגליות
תלה באוויר, שחש איכשהו מעיק, היא הרגישה כאילו היא שוחה
לכיוון הכיסא ולא הולכת. היא התיישבה באנחת רווחה ליד הכיסא,
הביטה בעצבנות לצדדים.
המצלר החייכני, עיניו מלוכסנות יותר מבדרך כלל, הגיש לה קערה
מלאה באיטריות וחתיכות בשר לא מזוהות.
עלה ריח שרוף במקצת מן המנה. המלצר הסתלק לו, השאיר את לילי
מבולבלת, צופה בערימה המדובללת של מיני מאכלים על הצלחת שלה.
בהססנות מה היא שלחה מזלג מוכתם אל הצלחת ותפסה משהו שנראה לה
בר זיהוי, פיטריה כלשהי. היא נעצה את המזלג בפטרייה, נהרות של
שומן זלגו ממנה, היא קירבה אותה אט אט לפי הפתוח, והחלה לועסת
את הפטרייה באיטיות, בהססנות. לאחר כרגע הגיעה למסקנה שהמנה לא
מורעל והחלה לאכול ממנה בייתר ביטחון. לאחר שחצי הצלחת כבר
נעלמה במורדי גרונה של לילי, כדברים רבים אחרים, לילי החלה
לחוש מעט מוזר. היא מצמצה בעפעפיה המאופרים בכבדות, למה העולם
מרגיש כאילו הוא מסתחרר סביבה? ולמה המלצר הזה מחייך אליה
וקורץ, כאילו הם משתפים ביניהם איזשהו סוד מיוחד.
היא ניסתה להתרומם, אך רגליה סירבו לשמוע לה באמצע התהליך והיא
נפלה בכבדות בחזרה לכיסא המרופד, ענן אבק קטן עלה לאוויר, לילי
יכלה להישבע שהיה לו טעם כתום. היא הביטה עם עיניה כאיילה
מפוחדת, האיזור כולו התעוות מול עיניה, חושים התערבבו להם.
לילי מעולם לא נגעה בסמים, היא ראתה זונות רבות מתות בגלל איזו
מנת יתר, וילדות קטנות שנכנסות לעסק בגלל שהן היו מכורות, לילי
לא הייתה צריכה את זה, היא עשתה את מה שעשתה מתוך בחירה..
ועכשיו היא הייתה מבולבלת לחלוטין. מול עיניה המלצר התעקל
ודמותו כאילו נמוגה לדמות אחרת לגמרי, של גבר משום בעל חזות
מאיימת. 'אבא' לילי לחשה מבין שפתיים שאיבדו כל תחושה, הקול
שלה נשמע מלוח. 'לילי' דמותו של אביה קראה אליה בקול שנדמה
שהיה חריף. 'מה אתה עושה כאן?!' היא אמרה בחולשה בעוד הצלחת
מולה צימחה רגליים ונפלה לרצפה בקול שבירה צמרר. 'תמיד הייתי
כאן' הוא אמר בחיוך מרושע, ידו התרוממה מעלה, כמדגים נקודה, או
כאוסף תנופה להוריד סטירה מצלצלת. ידו ירדה מטה במהירות, חתכה
את האוויר, יוצרת בו גלים של שומן וסיגליות. החשכה עטפה את
לילי בזרועותיה המגוננות.

היא התעוררה בסמטא אפלה, הפעם הזבל ברובו היה מורכב ממזון
רקוב. הריח היה בלתי נסבל, ראשה כאב.
היא נאנחה, הסצינה הזו הפכה להרגל מטריד. תמונתו של אביה עלתה
בראשה שוב. מדוכדכת, היא כשלה מהסמטא, לאחר כמה מעידות שמה לב
שאחד העקבים היה שבור, היא הסירה את הנעליים ונשאם בידיה.
היא עצרה מונית, בניפוף יד חלוש ועמידה פרובקטיבית, היא הייתה
טובה בלגרום לגברים לעשות מה שהיא רצתה, והפעם לא הייתה שונה.
היא נכנסה בעייפות למונית, המסריחה מזיעתם של אלפי נוסעים
שהתמזג בצורה דוחה עם העץ הזה שאמור להריח כמו אורנים אבל הריח
יותר הזכיר לה שירותים בבית חולים. היא נראתה מוטרדת, אבל הנהג
היה עייף מכדי לשאול משהו, זה היה סופה של משמרת הלילה שלו, שש
בבוקר. לילי הביטה סביבה בעיניים נפוחות ואדומות, וקלטה את
דמותה במראה. מזמן היא לא קמה בשעה זו, בדרך כלל היא הלכה
לישון בשעה זו. היא נראתה זוועה, האיפור הכבד היה מרוח וסדוק,
נותן לה מראה של בובת פורצלן שהשליכו אותה לצד הרחוב, ופניה
נסדקו. היא חייכה לנוכח המחשבה. 'אתה יכול לעצור כאן בבקשה?'
היא אמרה בקולה שבדרך כלל היה כה רך, וכעת היה סדוק מצימאון.
היא עלתה במדרגות הבניין, ופשפשה בארנקה, מחפשת את המפתח בין
עשרות הקונדומים. היא נכנסה לדירתה בעייפות, הורידה את כל
בגדיה, שלא היו הרבה, בדרך למקלחת בזריזות.
ונתנה למים הצוננים לשטוף את התלאות של הימים האחרונים
מעליה.העבירה את ידה על גופה, אומדת את נזקי הזמן, היא זכרה
כאשר הגוף הזה היה הצעיר. דמותו של אביה עלתה שוב בראשה,
מאיימת כתמיד. 'אבא.. היא חשבה, תמונות עלו בראשה. 'אבא אבא!
תראה!' הילדה הקטנה ואדומת השיער רצה אל אביה. אביה הביט בילדה
בת השש מעל העיתון בעצלות 'כן? מה יש?' הילדה הרימה פרח לבן
ויפה מולו, חבצלת 'תראה אבא! מצאתי אותו שם ליד הנחל' האב הבין
למה ביתו התכוונה, הביוב ליד הבניין תמיד עלה על גדותיו, ויצר
זרם קבוע של מי ביוב מצחינים, ומזינים לגידול צמחים. גבותיו
העבות התקרבו זו לזו בצורה מאיימת, הבת הכירה הבעה זו וחיוכה
נמוג. 'מ..מה אבא? ביקשתי מאמא רשות לשחק שם' אביה האמין לה,
השיכורה שהוא התחתן איתה תתן לילדים שלה ללכת לכל מקום הוא
נאנח 'אבא תראה כמה הוא יפה!' הילדה ניסתה שוב 'הרגת אותו' הוא
אמר בפשטות קרה. 'מ..מה?' הילדה גמגמה 'הרגת את הפרח, הוא צמח
לו, כל כך יפה במקומו, ואת באת, ותלשת אותו בבורות, באלימות.
הוא מת' הילדה הביטה באביה ובפרח, דמעות החלו להיקוות בצידי
עיניה. לילי מחתה את הדמעות שהתערבבו להם עם המים שזרמו על
פניה, 'לילי... חבצלת' היא לחשה לעצמה בעודה מסבנת היא את גופה
באיטיות, מרגישה את השומן שדבק מה מהשהייה במסעדה נעלם, נכנע
לקצף המרגיע.. נערה בת 12 אדומת שיער, גופה רק מתחיל להתפתח,
בחנה עצמה מול המראה. היא התאפרה בכבדות, כמן השתעשעות כזו של
ילדה קטנה, מנסה ללמוד, לחקות. היא לבשה שמלת ערב שחורה של
אימה שהגיע לקצות אצבעותיה ונשארה במקומה רק בגלל שידה האחת של
הנערה החזיקה את השמלה במקום בעוד ידה השנייה מעבירה ליפסטיק
אדום על שפטיה, צובעות חלק נכבד מפניה. היא חייכה מול התוצאה.
עינה קלטה תנועה בזווית עינה אביה עמד שם, גבותיו צמודות זו
לזו, שפמו רוטט. 'א..אבא! רק רציתי לנסות, אני מצטערת שנגעתי
בדברים של אמא...' 'שקט!' אביה קטע אותה, לחייו סמוקות
מאלכוהול, הוא התנודד קלות אליה. אבא שתה כל המזן מאז שאמא
עזבה אותו למען הבחור הזה. 'איך את מעיזה.. מעיזה?! הבת שלי לא
תתלבש כמו זונה, הבת שלי לא תהיה כמו הכלבה הזו!' הנערה צעדה
לאחור, מסתרבלת עם שולי השמלה 'א..אבל אבא..' האדם המבוגר נדמה
בעיני הנערה כהתגלמות הזעם היא מעדה לה לאחור ידה עזבה את את
קצה השמלה בבהלה, היא נפלה לרצפה, חושפת את ניצני שדיה. האדם
המשופם זעם רתח 'את זונה, בידיוק כמוה! לזונות מגיע רק דבר
אחד' הוא התקרב אליה, כל כך גדול, מסריח מיין זול. היא ניסתה
לצרוח אבל היה זה כאילו מישהו אחז בגרונה, אחז בליבה. היא
התנתקה מגופה, היא כבר לא הייתה שם, כעוברת אורח היא צפתה
בעצמה, הגבר המשופם גהר מעליה,פיה פעור, מנסה לצרוח, עיניה
יבשות. לילי צרחה, המים זולגים במורד גרונה, מתערבבים עם
דמעותיה, שוטפים את הסבון מעל גופה. היא התכרבלה לה, בפינת
המקלחת. ובכתה.

לילי התעוררה במיטתה, ערומה, מכוסה בשמיכה הדקה.
השעון לא צלצל, השעה הייתה ארבע לאחר הצהריים. היא לא זכרה דבר
לאחר המקלחת, היא לא זכרה כיצד היא הגיעה למיטה. אבל היא כן
זכרה דברים שרצתה לשכוח. היא טמנה את ראשה בכרית, מרחיקה את
העולם מסביבה, רק לעוד קצת זמן. לאחר כמה דקות ארוכות היא
התרוממה באיטיות, מספיק לישון, יש דברים לעשות,  לבקר את אבא.
היא יצאה מהבית, שיערה האדמוני מסודר בקפידה, תיק אלגנטי
לכתפה, ולבשה שמלת ערב, שחורה. הפעם לא היה איפור לפניה, לפתע
יכולת לשים לב לפגמים קטנים שלא יכלת קודם, לפתע הפנים נראו
אנושיים. היא חייכה, וירדה במדרגות, היא גרה בקומה הרביעית של
הבניין הרעוע הזה כבר שנים, המדרגות מכוסות טינופת, קישקושים
וגרפיטי על הקירות. ברחוב היא עצרה מונית, זה תמיד היה לה קל.
'לאן גברת?' שאל הנהג במבטא רוסי כבד היא ענתה לו בחביבות. היא
פסעה מן המונית, אשר נסעה משם בחריקת גלגלים ונעמדה מול השער
היא נאנחה ופסעה פנימה על נעלי עקב שחורות חבילה קטנה בין
ידיה. בית הקברות הזה נראה הרבה יותר יפה מכפי שהיא זכרה אותו.
הצמחים והפרחים גדלו להם, מוגבלים בגינות קטנות. השבילים היו
משורטטים היטב ותחושה של גן, של חיים, לא של מוות, הייתה
למקום. כמה מוזר היא חשבה בעודה צועדת היא נעצרה מול מצבה
קטנה, עלובה יחסית לאלו הסובבות אותה. הכתב עליה אבל היה ברור,
זועף, כפי שהאדם אשר היה מתחתיה היה בימי חייו. 'שלום אבא' היא
אמרה למצבה, עינייה מושפלות 'הרבה זמן לא ביקרתי כאן, למעשה
מאז שקברו אותך כאן' היא שילבה את אצבעות ידיה ונתנה לידיים
להישמט 'אני זוכרת את היום הזה, כבר לא נראית כל כך גדול כמו
שתמיד נראית, כמו שנראית ביום שברחתי מבית כשהייתי סתם נערה
מטופשת בת 15' היא חייכה 'בעצם זו גם הייתה הפעם האחרונה
שראיתי אותך חיי' היא הרימה את ראשה קלות, שפתיה המלאות עיצבו
מספר מילים, בדממה 'אני סולחת לך...' היא חייכה, והניחה את
העציץ אשר היה בידה ליד הפרחים הנבולים אשר היו שם. ובעציץ,
חבצלת אחת, יחידה 'זאת לא מתה אבא' היא לחשה, והסתובבה, מפנה
גבה למצבה, לבית הקברות, לעבר. לפתע משהו הבזיק במוחה, ברור
כברק. היא פנתה לעבר משכן שומר בית הקברות.
'סליחה.. ' היא קראה, קצת בחוסר סבלנות ודפקה על הדלת. 'כן?'
שאל בקול צרוד גבר זקן ומזוקן, שיערו לבן כליל אשר פתח את הדלת
במפתיע 'המצבה שם בשורה ד' לילי החוותה לכיוון המצבה של אביה
'מי הביא את הפרחים?' האיש הזקן סידר את משקפיו 'אווו.. אישה
באה לכאן מידי שבוע בצהריים ומביאה פרחים' הרוח נשבה בעוז,
מעלה צמרמורת בגה של לילי, שיערה האדמוני התנופף ברוח 'ו..לפני
כמה ימים היא הייתה כאן?' היא שאלה בקוצר רוח 'חמישה או
שישה... ' 'אתה חושב שהיא תבוא מחר?!' היא קטעה אותו 'יכול
להיות' אמר הזקן שהיה קצת מופתע מחוסר הנימוס שלה. 'תודה לך,
אני חייבת ללכת' לילי אמרה לזקן והסתובבה במהירות לכיוון
הרחוב, ועצרה מונית, לא היה לה כוח אפילו להקשיב לנהג, היא
פלטה את שם הרחוב ומספר ביתה במהירות.
וחשבה כל הדרך, עיניה סגורות, כאילו מסתכלות לתוך עצמן, גבותיה
קרובות זו לזו, שיניה חשוקות. 'מי זו? מי זו עוד יכלה להיות,
האם זו אמא? אבל למה שאמא תלך להביא לו פרחים... היא שנאה
אותו.. אבל כך גם אני' היא חשבה, מחייכת 'והנה אני, מביאה לו
פרח'. המונית עצרה, היא יצאה מהמונית, חלומות טרדו את שינתה כל
הלילה, דמות נשית חסרת פנים, משתעלת, מעשנת, שותה, מדברת איתה,
מלטפת אותה, מכה אותה, אוהבת אותה.

השעון צלצל, לילי הכתה בו בידה, מפילה אותו לרצפה, שם הוא
המשיך לצלצל.
בעצלתיים, היא התרוממה מן המיטה, כמו כל כך הרבה פעמיים. הימים
האחרונים נראו לה כרצף מהיר של שינה והתעוררות, הכל רץ מהר
מידי. עיניה היו אדומות מחוסר שינה וגבה כאב. היא עיסתה את
צווארה הכואב בידה וקמה מהמיטה. גם היום, יש לה הרבה מה לעשות.
היא יצאה מביתה, חולצה צמודה ולבנה לגופה, ז'אקט כחול מפוספס
בלבן, מספרים על גבו מסיבה כלשהי. חצאית לבנה, מתנפנפת מסתירה
את נעליה הלבנות. שפתיה מכווצות בדאגה, כל יציבתה שידרה על
מתח. אך שיערה האדמוני, הבוהק כשלהבת הנר עדיין התנופף לו ברוח
הקרירה, חסר דאגות. לאחר נסיעה קצרה וחסרת דיבורים מיותרים
במונית, היא הייתה שם שוב, בית הקברות.
היא חיכתה שם ליד ביתנו של שומר בית הקברות מתחת לגגון, צופה,
שיערה האדמוני המבריק וחצאיתה הלבנה, היו הדברים היחידים שנעו,
התנופפו ברוח. עיניה רצו במהירות הולכת וגוברת בין המצבה לשער.
לאחר שעברה שעה היא נאנחה, כל גופה איבד את המתח, או לפחות
הסתיר אותו. גופה שוב נע כגלים על ים שקט. היא פנתה לכיוון
השער, כאשר אישה מבוגרת, שיערה מתחיל להאפיר, לבושה בשמלה
שחורה נכנסה לבית הקברות.
לילי לא זיהתה אותה, פניה אפילו לא הזכירו לה במקצת זיכרון
נשכח כלשהו. היא ציחקקה קלות, כה נואשתהיא, מסתכלת בפניהם של
זרים, מחפשת זכרונות ואנשים אבודים.
לילי ישבה בספסל קטן בפארק הקרוב לבית הקברות.
כאן הילדים משחקים, הילדים הבודדים ששם, לא ישחקו עוד לעולם.
היא חייכה, כה מטופשת היא, סתם יושבת וחושבת על דברים מדכאים,
זה לא יפתור את הבעיה שלה. היא צחקה בקול. הבעיה שלה, התכווצות
שרירים, כל כך מטופש, והנה היא, מטיילת בתל אביב, ב'מסע' כל כך
מטומטמת, זונה מטומטמת.
מופתעת היא ניגבה דמעה בודדה מלחייה. וצפתה בשמיים התכולים,
עננים רכי פלומה עפו להם שם בשמיים.
היא תמיד חשבה שהם עננים רכים של צמר מתוק, כשהיא למדה שהם
פשוט אדים, והיא יכולה להעביר דרכם את היד כערפל זה היה גם כן
די מדכא. המציאות הייתה קשה, הפנטזיה הייתה הרבה יותר נעימה.
היא עצמה עיניה
'אמא...' לילי לחשה, למרות שהיא אימצה את ראשה ככל שיכלה,
התמונה היחידה שעלתה בראשה הייתה דמות נשית, ששידרה רכות, אך
גם נוקשות, אך מעל הכל אהבה., אשר הייתה ללא פנים. 'למה הלכת..
למה השארת אותי, אם היה לך קשה, לא יכלת לקחת אותי איתך?' היא
לחשה לחלל הריק. ילדים שיחקו במתקנים השונים, לילי צפתה בהם.
בדימיונה היא ראתה דמות שית, חסרת פנים לכל ילד, שומרת עליו,
צופה בו. לילי חייכה והביטה מאחוריה דמות נשית חסרת פנים עמדה
שם, הדמות חייכה, לילי הרגישה זאת. הדמות שמה את ידי על כתפיה
של לילי ונעלמה. 'אולי לא עזבת אותי מעולם.. כאן אצלי' היא
הניחה את ידה על ליבה. היא קמה בחיוך, מתחילה הולכת לכיוון בית
הקברות, ליד המצבה היו פרחים טריים, בסמוך לחבצלת שלה. לילי
צחקה בקול, השומר בהה בה כמשוגעת, ואולי באמת הייתה משוגעת.
ליל המשיכה לצחוק. לאחר כמה דקות, הצחוק נרגע , ורק חיוך שקט
נותר על פניה של לילי, היא יצאה לרחוב, במטרה לקרוא למונית. כל
כך הרבה מוניות, כל כך הרבה אנשים.
רחש מוכר נשמע מפינת הרחוב. לילי התעלמה ממנו, אך הרחש רק
התחזק, 'מה זה היה?' היא תהתה לעצמה, 'זה כל כך מוכר, אבל..
אני לא מצליחה לזכור' היא לחשה לעצמה. הרחש רק התחזק ומשום מה
אימה, עלתה בליבה, הציפה את אבריה, שהפכו לפתע כבדים כעופרת.
עיניה התרחבו בפליאה וזיהוי, מעבר לפינה התגלגל לו במהירות
כדור כחול גדול. הוא נעצר במרחק של סנטימטרים מלילי, שלא יכלה
לנוע משום מה. היא התנשמה בכבדות, דבר שהודגש על ידי מימדי
חזה. חלון קטן נפתח בכדור, האיש בתוכו חייך. נפתח פתח נוסף
וקול שריקה מוכר נשמע. הכל החשיך בעודה שומעת את המילים 'מסע
טוב תמיד נגמר בהתעלפות והתעוררות איכותית...'

לילי נאנחה, הכל היה מבולבל, העולם רץ מסביב לעיניה כקארוסלה,
ולפתע היא חשה חשק עז להקיא. השמש כבר שקעה, היתה בטוחה בזה,
אבל מה השעה.. היא לא ידעה ולא היה לה אכפת. גבה כאב, איפה
הייתה המיטה שלה? היא מיששה את המדרכה הנוקשה, החצאית הלבנה
בטח התלכלכה לגמרי, לעזאזל. היא ניסתה לקום על רגליה, אך גילתה
שהן לא מצייתות לה. לעזאזל עם המטורף הזה בכדור.היא שמעה כלי
רכב גדול נעצר לידה, היא גם ראתה אותה במבולבל. מתוך המכונית
יצא גבר, איכשהו הוא היה מוכר, מאוד מוכר. המילים 'התכווצות
שרירים וג'ינאלית' קפצו בראשה. הגבר עזר לה לקום והכניסה לכלי
רכב בעדינות.
לילי ניסתה להתנגד, היא חיה יותר מידי זמן במקצוע שלה מכדי
ליפול לדברים כאלו, אבל היא פשוט הייתה חלשה מידי. גופה סירב
לציית לה, והעולם המשיך לרוץ מול עיניה במהירות גוברת, החשיכה
עטפה אותה שוב, מרגיעה אותה. היא התעוררה שוב, מבולבלת לרגע,
ראתה שהיא במשאית,  ונזכרה במצבה. היא החלה צורחת 'מה לכל
הרוחות?! תעצור מייד! אני מכירה אנשים, שלא תעז לגעת בי...'
היא ניסתה להאבק עם חגורת הבטיחות 'היי, היי תירגעי תרגעי!'
קול מוכר קרא אליה. לילי הפסיקה רגעית את ההיאבקות חסרת התועלת
שלה עם חגורת הבטיחות והביטה בגבר הנוהג במושב לידה, הוא היה
כל כך מוכר, כל כך מוכר. 'מצאתי אותך בצד הכביש היציאה הדרומית
מתל אביב, מה עשית שם מעולפת? נראה כאילו לקחת סם כלשהו...'
לילי מצמצה בעיניה מנסה לזהות את הגבר 'זה.. סיפור ארוך, אבל
לא לקחתי סמים' לפחות, לא מרצוני היא חשבה במרירות ממששת את
כתפה, היכן שננעץ החץ. 'אממ' הגב היסס 'איך הסתדר לך שם,
במרפאה? הסתדרה.. אה.. הבעיה?' ההכרה פגעה בפניה כדלי של מים
צוננים הלקוח ההוא, כשכל השבוע המטורף הזה התחיל. לאחר שהתגברה
על ההלם, היא לא ציפתה לראות אותו שוב היא ענתה גם כן, בהססנות
'אממ, אני לא יודעת, לא ניסיתי עדיין, זה היה שבוע די מוזר אתה
מבין' הוא הרים גבה 'באמת מוזר, אם את שוכבת מעולפת בצידי כביש
באמצע הלילה' היא חייכה 'רק קצת... יצאתי למסע לחפש את עצמי'
הגבר חייך 'את באמת נראית ומתנהגת בתורה שונה מהפעם האחרונה
שראיתי אותך' הוא הסמיק מהזיכרון וללילי צחקקה בבושה 'אני חיים
אגב' הוא שלח יד מההגה לכיוונה 'לילי' היא ענתה וחשה צביטה
קטנה בלב בעוד היא לוחצת את ידו הגדולה. 'תראי אני נוסע עכשיו
לאילת, אני לא יכול לעצור, יש פה מוצר מתכלה שאני צריך להעביר,
אני יכול לעצור ולהוריד אותך אם את מרגישה יותר טוב עכשיו' הוא
אמר בדאגה כנה 'לא לא, אני חושבת שאשאר כאן ואארח לך לחברה'
היא חייכה. לאורך הלילה ועד הזריחה היא סיפרה לו על אביה, על
אימה, על מה שראתה ומה שגילתה. בסוף סיפורה הוא שרק בהתפעלות
'אז, מצאת את עצמך?' היא הביטה לתוך עיניו 'אני חושבת שכן'.
באותו הלילה, במלון בו חיים שכר חדר, הוא ולילי אהבו.
הפעם היא לא גנחה גניחות מזוייפות או אף אחד אחר מהטריקים
הקטנים שלמדה במשך השנים. היא רק הביטה בעיניו, חיוך קלוש על
פניה, ידיה עוברות על גבו הרחב. הוא הישיר לה מבט שקט, ובנעיצת
מבטים זו, הם אמרו הכל מכפי שיכלו לומר במילים. הם נרדמו
מותשים, מזיעים, מכורבלים זה בזו. היא התעוררה בידיו החזקות,
וחשה מוגנת יותר משחשה בכל חייה והיא ידעה מה היא צריכה לעשות
עכשיו. היא נשפה בעדינות באוזנו. הוא הכה בה, כמוחץ זבוב
דימיוני, היא נשפה שוב ועיניו נפקחו. חיוך נמתח על שפתיו 'אני
מניח שהבעיה שלך נפתרה' היא חייכה בחזרה, החזירה לו מבט 'ואני
מניחה שכן'הוא הרצין לפתע 'תראי.. אני לא יודע אם זה קצת
פתאומי והכל, אבל אני רוצה להיות איתך כמו היום, תמיד... מה
דעתך שתעזבי את להיות.. להיות.. ''זונה' היא עזרה לו
'ותבואי תחיי איתי, אולי אני לא מושלם אבל...' היא עצרה אותו
עם אצבע ארוכה וענוגה אשר הניחה על שפתיו
'ששש... אתה יודע כמה הציעו לי דבר כזה?' היא אמרה תוך כדי
שהחליקה מבין ידיו, הוא צופה בה בהפתעה ' לפחות שלושה אנשים,
ובחור אחד עם מוהוק אפילו התפרץ לבניין שלי וירה בשכנים' היא
ציחקקה 'אני יודעת מי אני, ומה אני רוצה לעשות...'  היא סיימה
להתלבש ובדקה את שיערה במראה הקטנה. 'ואם אתה רוצה לראות אותי
שוב, אני אעשה לך הנחה' היא קרצה 'לילי' חיים החל לומר 'תקרא
לי רונית' היא אמרה בחיוך ויצאה מהדלת.

וכך היא יצאה מחיי , אותו משב רוח מרענן בשם לילי... רונית.
אהבתי אותה, אני עדיין אוהב אותה.
שמעתי שביום המחרת היא כבר חזרה לנקודה שלה, שם ברחוב דיזינגוף
ליד חנות הסקס.
היא תפסה שם איזו בת 15 שברחה מהבית שלה והתחילה לעבוד. רונית
סטרה לה ולקחה אותה לאיזה בית קפה, אחרי שיחה של עשרים דקות
הבנתי שהילדה חזרה הביתה, לפחות כך אני מקווה.
לילי נשארה המלכה של הרחוב, ורונית נשארה המלכה של ליבי.