9.10.04
ליחיד בחיי...עם המון אהבה.

ראיתי אותך בפעם האחרונה שנייה לפני שנסעת ויכול להיות שהפעם
הבאה תהיה בעוד 14 יום, אבל באותה מידה הפעם הבאה יכולה להיות
בעוד חודש וחצי.
הדבר היחיד שמפריע לי זה החוסר ידע, סוג נוסף של חוסר אונים.
זה פשוט הורג אותי... הייתי גם מתמודדת עם 28 יום, לפחות הייתי
יודעת שאחריהם הייתי רואה אותך, אבל לא לדעת מתי אתה חוזר לכמה
זמן ומאיפה זה קצת קשה לי.
העובדה שאני מתכננת את החיים שלי על פי היציאות שלך, את
המשמרות בעבודה ואת הנסיעות לחו"ל, את היציאות עם החברים וגם
את הנסיעות הארוכות למשפחה. וזה לפעמים מתסכל.
זה לא שלא ידעתי שזה יהיה ככה, אני לא מכירה אותך אחרת, רק
בצבא, אבל אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל... וזה לא. ממש לא. אני
מוצאת נחמה בגיחות הקטנות שבהן אתה מפתיע אותי, בפעמים שאתה
עומד לי בפתח החנות משתהה שנייה ונכנס לחבק אותי. הפתעה.
כשאני פתאום רואה אותך אני תמיד תוהה אם אני חולמת, הצבע מאיים
להיעלם לי מהפנים ואני קופאת, לא יודעת אם זה באמת אתה.

השבוע עשית לי עוד הפתעה, נכנסת, נתת לי חיבוק גדול ונשיקה כמו
שרק אתה יודע לתת, רצתי אליך כמו ילדה קטנה שלא ראתה את ההורים
שלה המון זמן - קצת חוששת, הרבה מתגעגעת.
וזה עדיין לא ברור איך אפשר להתגעגע לאדם שכרגע נמצא לידך...
את היציאה הזו אני לא אשכח, איך ראיתי אותך עולה על מדים ביום
שבת, מחליף חולצה ואת המכנסיים מונחים על המיטה. אני לא אשכח
את הדמעות שאיימו לפרוץ בעוד שנייה ואת הקול החנוק שהצלחתי
להוציא בקושי.
אני שונאת יציאות מקוצרות - הן מכאיבות, קצרות ומשאירות את אבק
הגעגועים לזמן ארוך יותר והופכות את היומיום לקשה יותר. אלה
אותם הגעגועים שעוטפים אותי לפני השינה, הגעגועים שמשאירים
אותי ערה ומדירים שינה מעיני. אותם הגעגועים שגורמים לי לבכות
עד שאני נרדמת, לבד. אלה אותם הגעגועים שמלווים בעשרות הודעות
של "בוקר טוב" ו"אני אוהב אותך" לאורך כל השבועות הארוכים.
הגעגועים האלה מזכירים לי את כל התוכניות שאנחנו מתכננים לזמן
שתחזור הביתה ואיך אנחנו אף פעם, אבל אף פעם, לא מספיקים לעשות
חצי מהדברים.

אתה כל הזמן אומר שמגיע לי משהו יותר טוב אבל מסרב להבין שזה
הטוב ביותר בשבילי, אומנם לא מערכת יחסים אולטימטיבית אבל
בהחלט אהבה גדולה. נכון, קשה לי לחיות מסופשבוע לסופשבוע אבל
אני חושבת שביחס לאחרות או לזמן הקצר יחסית שאנחנו ביחד אני
שורדת דיי יפה.
באמת שלא קיימת שנייה שאני לא חושבת עליך; אם זה פרה שראיתי
ותכנון מצידי להגדיל את האוסף שצברת בחדר או סקירה של כל
הדברים שעשינו ואלה שלא, הדברים שאמרנו, השתיקה, הגילויים,
הסקס, הזמן שבילינו רק שנינו לבד, התהיות, המחשבות שאנחנו
מריצים בראש אבל לא מעיזים לחלוק...
ולפעמים, מרוב מחשבות עליך אני לא מוצאת את השנייה להתקשר או
את הרגע לשלוח את ההודעה, וזה לא כי לא אכפת לי, זה כי אני
פוחדת להיקשר יותר מידי או להיפך, ליצור אצלך איזו תלות מסוכנת
שתהרוס לי אותך ואת האדם שאני אוהבת.

אבל בין כל ההקרבות הגדולות האלה שאני עושה יש לי גם כמה רגעים
קטנים של אושר.
הטלפון של לפני השינה, כשאתה הרוס מעייפות ומתקשר להגיד לי
בפעם האחרונה ליום זה שאתה אוהב אותי, או הטלפון שאני מקבלת
כשאתה שומע שיר ונזכר בי. הידיעה שאתה מחזיק תמונה שלי בבסיס
והתקווה שאתה מוציא אותה כמה פעמים ביום להסתכל בי. עצם העובדה
שאתה זוכר להגיד לאמא שלך או לאחיך שאני צמחונית וקצת בעייתית
עם אוכל או העובדה שמספיק אכפת לכולם והם זוכרים.
העובדה שאתה יורד לשנייה בבית, אומר שלום ובא להפתיע אותי...
הרגעים שאתה אומר לי עד כמה אתה אוהב אותי בהודעות שטותיות, או
פנים מול פנים עם ההבעה הכי אמיתית שיכולה להיות.

 
אתה עושה אותי מאושרת גם כשאתה לא פה, החיבוק שאתה נותן נשאר
גם ליותר מ-28 יום, הוא נשאר גם בלילה שאתה הולך, בבוקר כשאתה
נוסע וביום שאתה חוזר... האהבה שלך לא עוזבת, אף פעם.
אוהבת אותך, אמרתי את זה לא פעם. אני מוותרת על הרבה, ובחיים
לא פגשתי מישהו ששווה את זה יותר ממך...