לפתע עלה בי הצורך לעשות משהו.
משהו קיצוני אם יורשה לי להוסיף.
זה כבר כמה ימים שצומחת בי הנטייה הזו.

קניתי שני ספרים היום.
הם כמו אגם.
אפשר לקפוץ לתוכם ולטבוע.
אבל אחר כך חוזרים לחיות.  

עושים טעויות.
זו עובדה.
אבל השאלה האמיתית היא -
למה חוזרים עליהן?

האור שמפיקה הנורה מעל השולחן לא מספיק לי.
הדלקתי את המנורה.
לשניהם ביחד יש אור מוזר.

החלטתי לשמוע שיר אחד היום.
רק אחד.
כל היום.

יש לי גביע על הישג בספורט.
אבל הוא עומד על מדף מאובק.
ואני לא מסתכלת עליו הרבה.
בעצם לא שמים לב שהוא שם.
רק אנשים מסוימים.

ופוסטר על הארון.
ומראה עם הרבה תמונות.
קיבלתי מתנה מחברה.

אומרים שיש כאלה שהולכים,
ויש כאלה שנשארים.
איך יודעים מה יקרה עם מי?

הקיר לבן.
אבל לא באמת.
פשוט לא רואים את הגוון הכחול הבהיר שמרוח עליו.
ככה רציתי.
לא שמים לב.
רק אנשים מסוימים.

אני אוהבת לנגן בפסנתר.
פעם למדתי הרבה.
הפסקתי.

תמיד שואלים "מה השעה".
למי זה משנה?
לאנשים עם כסף.
גם לאנשים בלי כסף.
ולשאר?
השאר לא יודעים מה זה כסף.
הם לא שואלים "מה השעה".

המון אנשים מתו לפני שבוע.
ילדים, הורים.
רחוק.
קרוב.
על מה חושבים כשלוקחים חיים ממישהו אחר?
איזו פקודה המוח משדר לאצבע הסוחטת את ההדק?
איך הוא יכול?
האם אני הייתי יכולה?

לב יש לכולם.
הוא פועל אותו דבר אצל כולם.
מוח יש לכולם.
למה הוא לא פועל אותו דבר אצל כולם?

לפעמים כשהשמש מאירה - קר.
צריך ללבוש הרבה:
גופיה, סוודר, מעיל.
לפעמים גם כובע.
כי אז קר באוזניים.

לפעמים כשמרגישים משהו אחד -
קורים הרבה דברים.
איך מרגישים אהבה?

יש לשכנים צמח מטפס.
הוא גדול כל כך עד שכבר פולש אלינו.
החתול אכל את כל הציפורים שקננו בו.
החתול השני מת.
החתול הגדול אכל אותו.
נראה לי.