אתמול חשבתי עליך, לא על ההוא.
ראיתי את דמותך מול עיני, אך התפוגגת עם מגעי.
אתמול חלמתי עלייך, לא על ההוא.
חלמתי שאתה פה, בחדר שלי. אך התעוררתי ולא היית לידי.
אתמול קיוויתי שאתה פה, לא ההוא.
קיוויתי שאלה צעדייך שאני שומעת, אך הן לא היו שלך.
אתמול חיכיתי לך, לא להוא.
ישבתי ובהיתי, מרגישה את מגעך הרך על עורי, אך זה היה רק
הרוח.

אתמול, אתמול לא ראיתי אותך באמת, ולא נגעתי בך, ןלא היית פה,
ןלא היית לידי, ולא היו אלה צעדייך ששמעתי, ולא נגעת בי ברוך
שלך.

אבל אתמול, אתמול אני ראיתי את ההוא, ונגעתי בהוא, וההוא היה
פה, וההוא היה לידי, ואת צעדיו שמעתי, והוא נגע בי ברוך ככל
שהוא יככל.


כשהוא מנשק אותי, עלייך אני חושבת. כשהוא מחבק אותי, צמאה אני
לחיבוקך. בורחת ממנו, והוא סולח. הוא מקשיב. הוא שם בשבילי.
אתה אלף שעות הליכה, והוא רק חמש עשרה דקות. אתה בורח
מהמציאות, אך הוא נמצא בה יותר מדי.
אני אוהבת אותך, את הדמיון שלך, את הילדותיות שלך. צמאה לעוד
ועוד ממילותייך וצחוקך המתגלגל. לחיוכך המדהים. לעינייך היפות.

מחכה ליום שבוא תבוא אליי, ותנשק. ליום שבו סופסוף תבוא הנה,
אחרי אלף שעות הליכה, וביחד נתחבק.