אדם מוזר התיישב לידי באוטובוס. מבוגר, על פניו הבעה בכיינית
והוא כל כולו אי-רצון ולא רצוי. זע במקומו בחרדה, בוחן ובודק
שהוא לא חוצה את גבולות המושב ופולש, ולו רק בקצה שרוולו
המשובץ אל השטח האווירי התחום בו מיקמתי את עצמי. האזנתי
בדיסקמן לפיטר גבריאל ששאף אוויר פסגות בגבהים מבהילים כשלפתע
האיש פנה אלי בדברים. תנועות ידיו כשדיבר היו חדות ומדודות,
שמר את ידיו קרוב לגופו כמו חושש שמשהו משפת הגוף התזזיתית שלו
יגזל על ידי. לא שמעתי מילה מדבריו אך בהבעת פניו זיהיתי
דחיפות גדולה, משבר או שעת חירום. שרוך הנעל הימנית שלו היה
פתוח והשרוכים הדלדלו מצדי נעל הספורט השחורה כשתי צמות מרוטות
מראשה של אסופית. הוא הצביע על השעון שלו וכשהבטתי בו נדמה היה
לי שאני מזהה דמעה זעירה נקוות בקצה עינו השמאלית. פיטר סיים
לשיר ובהפסקה שבין שני השירים שמעתי את הקול שלו בפעם הראשונה.
דק וגבוה כמו של אישה עצבנית: "...בשבע, אבל בדיוק בשעה
שבע..." פיטר חזר לשיר. רציתי לייעץ לו שייקח נשימה עמוקה אבל
אני חושש לדבר שעה שאני מאזין למוזיקה בדיסקמן ומסביבי אנשים.
יש לי נטייה לצעוק, כאילו לבקע את מעטה הצלילים אשר למעשה הם
נשמעים לאזני בלבד. האיש הביט בי ממתין לי שאאשר משהו. חייכתי
כלפיו בחביבות אך למעשה הוא עורר בי סלידה. הפניתי את ראשי
לכיוון החלון ווידאתי שרמת הקול מכוונת לעוצמה הגבוהה ביותר,
שמא יתגנב משהו מדבריו של שכני לאוזניי. נדף ממנו ריח חריף של
שום, אני כמעט משוכנע. הבטתי באנשים שבחוץ. היה בינם גם אחד
מצחיק שלבש סנדלים. סנדלים מרוטים, כאלו שראו הרבה שבילים אבל
בהחלט לא הולמים את השבועות הסגריריים של הזמן האחרון. נעלי
עקב לא גבוה במיוחד, נעלי גברים מעור, נעלי ספורט... שום דבר
מיוחד. האיש לידי עדיין דיבר, נעץ בי מבט חודר ותלה בי זוג
עיניים כלבלביות. מבוהלות. נראה שהוא מתייאש ממני אבל לפתע הוא
פלט צעקה! משהו עם רה או דה, אני לא לגמרי בטוח...
מילה אחת, אני משוכנע, כי הפה שלו נפער ומייד נאטם, חשוק
בחוזקה ואז כבר לא הייתי יכול לפספס את זה: דמעה גדולה זלגה
מעינו השמאלית ונשרטה על דרך הכורכר של פניו הבלתי מגולחות.
הוא הביט סביבו במבוכה. מעט האנשים שהיו באוטובוס הביטו בו
בעניין. אשה אחת התעוררה והוציאה את הפלאפון הנייד שלה מכיס
הז'קט. היא נראתה מבולבלת. האיש ירד בתחנה הבאה. הסתכלתי בו
שעה שעמד, נטוע באמצע הרחוב. מפשפש בכיסו.
  כשירדתי בתחנה שלי קרה לי דבר מבהיל: כמו אבד לי הזיכרון.
שכחתי לאן פני מועדות ובכלל מי ומה אני. התחלתי לסייר ברחובות
האלה ללא תקווה גדולה עד שעות הערב. גם אכלתי באחת המסעדות
והבטתי בשאר הסועדים. אישה אחת עם נעלי עקב מעור נחש. מזמן לא
הזדמן לי. השעון אמר שש ועשרה ואני שילמתי ויצאתי לדרכי. בעצם,
הייתה זו יכולה להיות כל דרך שהיא. השמש הזדנבה לאיטה אל
מאחורי גגות הבניינים הגבוהים שהטילו צללים רחבים על הרחוב
והתחלתי לחשוש: עלי למצוא את דרכי לביתי. שמות הרחובות לא אמרו
לי כלום והחלטתי לשאול אדם, אולי אישה מניין יוצא קו האוטובוס
שאיתו הגעתי לאזור. אולי כך אזכר. יצאתי מהסמטא והגעתי לרחוב
ראשי הומה אדם. השעון אמר שהשעה היא עשרה לשבע ואנשים נראו
ממהרים יותר מן הרגיל. נעליהם עלו וירדו במהירות כאשר רצו כולם
לעבר יעד לא ברור. האישה שפניתי אליה לא שעתה אלי ולמרבה
תדהמתי הבחנתי שפניה שטופות דמעות שעה שרצה עם ההמון. ויתרתי
על הכול והחלטתי לרוץ יחד איתם. הדיסקמן שלי נעלם אבל  
זה כבר היה מאוחר מדי, המשכתי לרוץ. הגעתי לכיכר גדולה ומרחוק
הבחנתי בגוש גדול והומה של אנשים. הם היו קבוצים יחדיו, לפותים
זה בזה בחיבוק מגושם. המהום חזק עלה מכיוונם, המהום שהתעצם
ככול שהצטרפו אליהם עוד ועוד אנשים. כולם בכו וצחקו בו בזמן.
הנשים חייכו זו לזו חיוכים מרובי משמעות שרק נשים כנראה יכולות
לפענח והגברים, זרים גמורים, טפחו זה לזה על השכם והתפעלו
מאוד. כפי שזה נראה כל העיר ואולי כל המדינה הייתה בדרכה אל
המקום. הגוש ההומה גדל והתעצם בקצב מהיר ואני כמעט שנסחפתי
ונטמעתי בתוכו, לכוד בין הנשיקות. למיטב הבנתי גילו פתאום כולם
את הסולידריות האנושית, את האחווה ההומנית. ויגדירו זאת
האקדמאים כפי שיגדירו, לי אין בכך כל עניין. המפליא הוא שאפילו
בעלי חיים נקוו למרכז הכיכר, מלקקים אחד את השני ואת קרסולי
האנשים המופתעים. נחשול חי התנקז לכיכר כמו מים מרובבים שמלאו
כיור ועכשיו הוציאו את הפקק. נכנסתי לאחד הבתים ושמעתי משם קול
אישה בוכה. כשנכנסתי לחדר היא הרימה אלי את מבטה. היא הייתה
יחפה.