כל יום אתם הולכים ומצטמצמים. היום אתם נעלמתם...
כולכם...
נמאסתם עלי...
אתם והחיים שלי ביחד...
סאמק...

למה אני בכלל יושבת פה וחושבת על הכל?.
למה אני נותנת לכם לבוא ולהגיד לי כל מיני דברים עלי?
שפעם הייתי מישהו...
היום אני כבר לא וגם פעם לא הייתי...
שחור...
הכל שחור מסביבי...
פשוט בא לי לא לקום, שוב ההרגשה הזאתי...
לא רוצה לזכור אותכם את כולכם.
תמיד אתם ככה תמיד.

בסוף אני באה בוכה ואתם אומרים לי שאני זאת אני...
ואז מציעים לי להשתנות כי ככה זה לא טוב.

תשתנו אתם ואחריכם אני כי ככה אולי אני אדע איך אני צריכה
להיות.
חסרת רגשות, ריקה מבפנים.
כמה שאני לא נפתחת אליכם אתם בסוף באים והורסים אותי.
תמיד אני רואה את הסוף.
ואני הולכת אליו בכל זאת.
נמאס לי מכל האנשים שסביבי פשוט בא לי להיות לבד.
תמיד לבד.
ככה הכי טוב לי.
לא מסוגלת לבד יותר עם אפ'חד.

הנצח שווה הסוף.
לברוח מהבעיות אסור.
כמו שאני תמיד עושה.
כי קשה לי.