9/10/04

ענת אמרה לי לכתוב את החרא שבפנים. להוציא הכל, עד שלא ישאר
שום דבר. כלום. רק אז אני אהיה משוחררת.
אז אני כותבת.
ויש המון חרא לכתוב. כל כך הרבה, שזה מספיק להבהיל בן אדם שפוי
בשכלו ובליבו. לא כמוני.
אחרי שדיברתי עם ענת, הלכתי למראה הגדולה באמבטיה וקרעתי את
הפנים שלי. כמו תמיד. זה לא שאני רוצה להיראות כמו מצורעת. זה
פשוט כאשר אני עושה זאת, הלב מתרוקן. הנשמה יוצאת החוצה והגוף
ריק מרגש. כלפיי או כלפי אף אחד. העיניים לא רואות את כל
החריצים שמהם נוזל הדם. רק שייצא, רק שהכל ייצא. לא רוצה שומן
לבן בפנים שלי. הוא לא אמור להיות שם בכלל. רק כשאני באה על
סיפוקי, אני מסתכלת על עצמי ורואה פנים אדומים כמו אש, מלאים
בפצעים מדממים וצלקות עם עור מתקלף. איזו יפה הייתי יכולה
להיות, לולא החיה הזאת שנכנסת בכל פעם לתוכי ומרוקנת אותי מכל
רגש לעצמי. ועכשיו אני כותבת. מי יודע. אולי החרא באמת ייצא.
לא כולו, אבל לפחות קצת.
לפחות שאוכל לישון בלילה.

אין לי מנוח ממנו. הוא שבר לי את הלב ואת הנשמה בשניה אחת. מה
שניה? שביב שניה. הבחור שחשבתי שיהיה הכי בוגר והכי מבין
בעולם. ועכשיו הוא אפילו לא מתקשר. אולי הוא לא יודע איך לדבר
איתי, אולי הוא נבוך. אני לא מאמינה שכבר לא אכפת לו ממני,
למרות שהסיכוי לכך לא קטן. למה כבר אפשר לצפות ממנו עכשיו? לא
הרבה, זה בטוח. הרי פתחתי בשבילו את הלב ונתתי לו אותו במתנה,
מבלי שראיתי אותו פעם אחת. והוא לקח אותו, חתך אותו, הכין
לעצמו אחלה סנדביץ' ואכל מבלי להשאיר פירור. אני בטוחה שהוא גם
תקע גרעפס אחרי.

זה הבן אדם שגורם לי לשבת בבית על התחת כרגע. להילחם בריקנות
שהוא השאיר, אחרי שהלב שלי כבר איננו. הוא יצמח מחדש, את זה
אני כבר יודעת. אבל אני מפחדת שהחדש יהיה יותר אטום. אטום
לרגשות, אטום לכולם. מי יודע, אולי זה טוב. צריך לפתח עור של
פיל בחיים. אמרו לי את זה לא פעם.
אבל מה אם יבוא אותו אחד, שלא יזרוק אותי לאנחות, לשם שינוי?
אחד שישאר וייתן לי את הכתף התומכת שמעולם לא ממש קיבלתי
מבחור, שאני כה כמהה לה? מה יקרה? אני אהיה אדישה אליו? אני
אזרוק אותו לאנחות, כמו שעשו לי?
זה הפחד שלי. לא היחיד, אבל פחד גדול. להיות אדישה. אני לא
מסוגלת להיות אדישה. בטח לא לאנשים שאני נותנת להם במתנה את
הלב שלי. ויש כאלה, שהלב שלי לא מגיע להם. ובכל זאת נתתי. נתתי
ונתתי. ולא קיבלתי.
משום מה, אף פעם לא קיבלתי.

אני יודעת שעכשיו, שום דבר לא יקרה כאן.
הוא לא ירוץ אלי בזרועות פתוחות ומצטערות, ובטח שלא אני. אני
כבר לא משלה את עצמי כמו פעם. ומה זה פעם? לפני כחצי שנה. ואז
זה היה הרבה יותר גרוע. אז הייתי הרבה פחות חסינה. ולפני כן?
בכלל הייתי שבר כלי לכמה חודשים טובים, כמעט שנה. אבל גם היום,
אני לא בדיוק עמוד בטון. וכבר אין לי כוח. אני מסתכלת במראה
לפעמים ורואה עיניים של אישה עייפה בת שבעים, שהחיים חרטו לה
את הצרות בנשמה. נמאס לי להילחם. במשקל, במחלות, באנשים
שחושבים שהם האבא והאמא שלי, לא פחות ולא יותר, בבחורים
שחושבים שהם אלוהים. אני לא מאמינה באלוהים. אני האלוהים של
עצמי. ולמרות הכל, אני רק ילדה. כולה ילדה.

ענת אמרה לי שאני לא מכירה את עצמי בשיט. ציטוט מדוייק. והיא
צודקת עד כאב. אני לא מכירה את עצמי. אני לא מרגישה אישה. אני
בכלל לא אישה. זיונים ופסים בשיער לא עושים אותך אישה. אני
ילדה עם מוצץ בפה, שלפעמים מתחלף במשהו אחר. בקושי בת עשרים,
אפילו לא זה. חיילת בצבא. קטנה עד כמה שקטנה יכולה להיות. ואין
לי רצון להיות קטנה. הקטנה, שכולם מסובבים לה את החיים כמו
כדורסל על האצבע. לא ההורים, לא הצבא ולא הוא. וזה יעבור. זה
יעבור, כמו תמיד, בסופו של דבר.

ואם רק היה מראה סימן חיים קטן. הודעה בפלאפון לפחות. להראות
שלפחות עוד אכפת לו ממני. הוא אמר שאכפת לו. אני כבר לא יודעת
אם להאמין לו. אמרו לי שהוא בטח מתבייש לדבר איתי. הוא פגע בי.
הוא יודע את זה. בטח שהוא יודע את זה. שמעתי את הקול שלו רועד
בזמן שדיבר איתי בטלפון ביום חמישי ההוא, שהכל התפוצץ. הוא אמר
שהוא לא רוצה לאבד אותי. שאני חשובה לו. גם הוא חשוב לי. יותר
מדי. אם לא, לא הייתי בחרא של החיים כרגע. לא הייתי כותבת
בכלל. הייתי שמה זין, מדופרסת חצי יום וזהו. עברנו. כמו שזה
קרה כבר, ולא לקחתי ללב. עובדה שאני כבר בוכה יותר משבוע. אני
יושבת כבר שבוע בבית, על התחת, ובוכה. ומי לא מנסה להרגיע
אותי. הורים, חברים, ענת. אומרים שזה לא שווה את זה. יבואו
עוד, יבואו הרבה. שזה לא שווה בכלל את הכבוד שלי.
אבל שכחתי כבר מה זה כבוד בכלל. לא לאחרים. לעצמי. אני לא
חושבת שפעם היה. אין לי כבוד לגוף שלי. אחרת כבר הייתי רזה
יותר ובריאה יותר, והפנים שלי היו חלקות. ואין לי כבוד לרגשות
שלי. לרגשות של אחרים? בטח שיש כבוד. אבל איזו סיבה יש לי לתת
כבוד לרגשות שלי? בגלל שאני בן אדם? אבל אני בן אדם שאני
שונאת. חלש. אני שטיח לרגלי אחרים. אני שונאת בני אדם כאלה.
בגלל זה אני שונאת את עצמי.
ורע לי. כמה שרע לי. אני מסתכלת במראה, ורואה את הדמעות
שהצטברו בעיניים, הגבות הנפולות, השפתיים האדומות והנפוחות
מבכי והפצעים הטריים על הפנים. ושונאת את עצמי. זה כמו מבוך
שאין בו כניסה וגם לא יציאה. כאילו שזרקו אותי פנימה, כמו עכבר
מעבדה. ומסביב רק קירות.

אני רואה במקרה תמונה שלו באוסף תמונות באינטרנט. אני מסתכלת
עליו ורואה אדם לא מוכר. התמונה לא משדרת שום רגש כלפיי. וזה
מה שמפחיד אותי. האטימות הזאת מתחילה. ומשתלטת עלי. אני כבר לא
רואה את דמותו. אבל המילים שלו חקוקות לי בנשמה. בנשמה, כי
כרגע אין לי לב. הוא לקח אותו.

ואני שוב בוכה. כמה אפשר? אני כבר מיובשת כמו מכתש באמצע
המדבר. וכל החרא נוזל לי מהעיניים. אבל במקום שיתרוקן, הוא
מתמלא מחדש. שיתרוקן כבר. אני כבר מעדיפה את האטימות במקומו.
ענת אמרה שהוא לא חייב לי כלום. הוא בקושי מכיר אותי וגם אני
אותו. אבל הלב שלי אצלו. אני רוצה שיחזיר לי אותו. פצוע, קרוע,
מוכה ומדמם. רק שיחזיר. כי הריקנות בלעדיו הורגת אותי. הוא
חייב לי לפחות את זה.

וכמה אפשר לחיות ככה, מבכי לבכי? הרי היה לי חבר פעם. שטיח.
כמו שאני עכשיו. אני שונאת שטיחים. שנאתי אותו על כך שהיה
מסוגל לרדת לרמות הכי נמוכות, מלבד שאני אשאר. ולא נשארתי. זה
לא בן אדם בכלל. זה יצור קטן ומושפל. כמו שאני עכשיו. סמרטוט
לרגלי אחרים. סמרטוט מושפל. סמרטוט קטן ומושפל.
איך אפשר לסבול דבר כזה, שנבדק אליך ובוכה בלי הפסקה? זאת
הסיבה שאני שונאת את עצמי. כי עכשיו אני כזאת. בדיוק הטיפוס
שאני שונאת. איך הפכתי לדבר הזה? שנים של מחלות? סיכוי טוב
לעיוורון? התאהבות ראשונה שנגמרה בדיפרסיה כרונית? התעללות
נפשית במשך שנים, מצד אחרים ומצידי? הכל.
ותמיד אני אשמה. אלא מי? אף אחד לא הכריח אותי להשמין ולאכול
כמו חיית טרף. אף אחד לא הכריח אותי להסתגר בתוך עצמי ולראות
בקטן את כל מי שחשבתי שפחות חכם ממני. אף אחד לא הכריח אותי
להתאהב בהומו. רק אני.
ואני אשמה. וזה נכון. ולפעמים בא לי רחמים. אבל כבר לא. כי
רחמים עושים אותי עוד יותר סמרטוט ממה שאני עכשיו. כל מה שאני
רוצה זאת הבנה. הבנה מצידו, הבנה מצד ההורים, מצד הצבא. הבנה
ושקט. שכולם יעזבו אותי בשקט. קצת זמן לעצמי. לרזות, לטפל
בפנים.
והיה לי זמן, זה מה שיפה כאן. ולא ניצלתי שניה ממנו. לא ידעתי
איך. הייתי עצלנית. כל כך עצלנית. כמו היום. אפילו את החדר שלי
אין לי כוח לסדר. זה לא שנעים לי לגור בתור חירייה קטנה, אבל
אין לי כוח להזיז את עצמי. את התחת הגדול שלי. אין לי שום
רצון.

ואין מי שיבכה עכשיו ביחד איתי. אין מי שייתן לי סיבה לא
לבכות. ואני כל כך רוצה, אבל אין. מה לעשות שהמישהו הזה חייב
להיות ממין זכר. ככה נולדתי. אני רוצה זכר גדול, שרירי, שעיר
ומזיע, שמתחבא לו קצת רגש בפנים כלפיי. ומשום מה אין. יבוא,
בטח שיבוא. כולה בת עשרים בקושי. עדיין לא טעמה עולם. ועכשיו
צריך לשרוד לבד מול העולם שאורב לי בחוץ. אני יכולה להגיד כמה
שרק אפשר שאני רוצה שמישהו יעזור לי לשרוד. אבל אין. עכשיו
אין. וזאת לא סיבה מוצדקת לא לשרוד. אני לבד עכשיו. שורדת
לבד.
ואף אחד לא יעזור לי בזה. שום זין לא יעזור לי.

רק משאלה אחת יש לי. גם לשטיחים מותר.
לא להיות עשירה. לא להיות מאושרת, כי זה לא דבר טבעי. לא להיות
בריאה ולא להיות רזה.

רק לא להיות לבד.