ניו יורק אף פעם לא ישנה
אבל היא מתעוררת די מאוחר.
אני יושב על ספסל מחכה לפעילות
שתסעיר את לבי
שהוא אף פעם לא ער
אבל מתקשה להירדם.

אני ממתין לכך
שהיפה בנשות תבל
תחלוף על פני
לרגע קט.
אני אלווה אותה בעיני
ולא אבין את גודל המאורע
עד שהיא תיבלע באופק.

עם עט ביד אחת וסיגריה בשניה
היא נועצת עיניה באגם
שצילמו לידו כל כך הרבה סרטים.
אם בציור היא מנסה לשמר את ההווה
בסיגריה היא מאתגרת את העתיד.
ההווה שלי נטול ניקוטין ואהבה
גם אם באחת מן הפעמים שהתבוננתי לעברה
היא התבוננה לעברי.

מספר מטרים ממני
נח זוג.
הוא מלטף אותה ולוחש לה משהו
שאני לא יכול לשמוע
ובטח גם לא להבין
אני מנסה ללטף את הבוץ
הדשא מפריע לי.

אני שומע מישהו מסביר
שם גר ג'רי סינפלד, ודסטין הופמן, ובונו מיו 2.
אני תוהה אם הוא יודע
היכן גרה הזקנה
שזורקת עכשיו כדור לכלב
והוא רץ לתפוס אותו.

הרבה תיירים עם מצלמות דיגיטליות
לי יש אמצעי צילום פרימיטיביים יותר,
הם מבוססים בעיקר על זיכרון
אבל יש להם יתרון:
אצלי כל פעם התמונה נראית לגמרי אחרת.

אני רוצה לנצור משהו
מכל אישה שעוברת.
קצב הליכתה, מילים היוצאות מפיה
הכלב שלצידה, הבגדים,
אף. פה. עיניים.
הלוואי ומישהי מהם
רוצה לנצור משהו ממני.

עכשיו
אני כבר לא תוהה
מדוע שבים הברווזים
כשהאגם מפשיר.

מעל לסלע צומחת נערה
נערה יפה מאוד
את גופה השופע מקשטת חולצה
באלפי סיבים של ורוד.

אני לא יודע
מאיפה מגיע הקול בתוכי הלוחש:
אל תקטוף, אל תקטוף, אל תקטוף.

האם אתה כאן כדי לצפות בציפורים?
לא, אני כאן כדי לצפות באנשים צופים בציפורים.

מולי הלכה נערה
עיניה היו בספר ולא בדרך
עיני היו בה.
בכל זאת, לא התנגשנו.

אני יכול לשמוע את המפל
אבל לא לראות אותו נובע.
אני יכול לראות את פיה
אבל לא לחוש בנשיקה.

הוא גבוה ממנה ביותר מראש.
כשהיא עומדת על הספסל היא מעט יותר גבוה ממנו.
הם מתנשקים. שוב ושוב.
עלי חרבנה ציפור. לא נורא.
שהם הולכים, שני אצבעות מידה
לפותות בכף ידו.
לידי נשארה רק ציפור.