טעמתי.
אי אפשר שלא לטעום.
זה כמו להתחתן בלי לשכב עם אותו בן אדם קודם, ואם במיטה זה לא
הולך?
יש לו קטן מדי? או גדול מדי? או שמן מדי? או דק מדי, או עקום,
או מוכתם, או whatever...
עם זה צריך לחיות כל החיים?
אז מה אם טעות אחת מאלה שהוזכרו כבר עשיתי, אז לומדים,
להבא אני יודעת שלפני שמגישים מאכל מסוים - טועמים!

למשל היום בערב מגיעים האחים של בעלי, (הוא הוזכר קודם לכן, או
למעשה רק חלק אחד ממנו...).
כל ששת האחים מגיעים, מכל רחבי הארץ. הנשים שלהם אלופות
בבישול, עם זה אני לא מנסה אפילו להתחרות. אז אני אופה. אופה
וטועמת כמובן. הן מביאות מנות עיקריות ותוספות ואני מכינה
לכולם קינוחים. מספיק הוגן, לא?

אז היום בערב, הם מגיעים. לכל אחד מהאחים לפחות שלושה ילדים,
אחד מהם לפחות פושע מתלמד. והשניים האחרים, אחד מהם עוד לא עבר
את גיל שנתיים, והשני מתנדנד בין ילד נורמלי לבין הפסיכולוג
שלו. ככה זה. רק הילדים שלנו בסדר גמור, זה כי הם רק שניים.
האחד תלמיד מצטיין בכיתתו, בן חמש עשרה. והשני עוד בגן, ילד
שמנמן אבל מתוק. מאוד ליברלי, ילד מקסים, כל הגננות מתות עליו,
הוא היחיד שלא הורס צעצועים, הוא מתיישב בפינת הבובות בגן,
ומוציא את הבובות לשופינג, ולספרית, משהו משהו. איך שהוא יפנק
את האישה שתהיה לו, רק שתהיה אישה ולא איזה... גברבר.

כל המנות שהכנתי וטעמתי כמובן, עומדות בהיכון על המדפים
המיועדים לכך במטבח הצנוע שיש לנו. צנוע משהו חבל על הזמן, אני
לא מתעייפת מללכת מהמקרר לכיריים ומהכיריים למדפים, הכל מצומצם
על מטר מרובע אחד. ככה בעלי אוהב. זה הוא שמתעסק במטבח, כן...
אז אחרי שעות מתוקות במטבח, אני פנויה לילדיי ולעצמי.
בעלי מתקן איזה משהו במכונית שלנו, שאפילו היא יותר גדולה
מהמטבח שלי, והילדים עסוקים כל אחד בחדרו.

אני מתפנה קצת למקלחת, מפשיטה את הבגדים, ומגלה כרס קטנטנה
שצמחה לה עם החגים, לא נורא, אני מתנחמת שתקופת החגים נגמרה,
ושמתחילים תקופת כושר. בעלי אומר שבעוד כמה שנים אני אראה כמו
אמא שלי. עם בטן עגולה וגדולה, כמו הריון, ותחת בגודל הספה,
ויכאב לי הגב, והוא ייגעל לשכב איתי. נו מילא המראה והגב, עם
החלק המיני אני מסכימה איתו עוד היום, מצידי, שיתחיל להגעל כבר
עכשיו.
לפני שהתחתנו יצאתי עם בחור חלום, גבוה, עיניים כחולות, נאה
ביותר. היה מביא לביתי שני זרי פרחים, אחד לאימי, ואחד בשבילי,
ולאבא היה מביא סיגר. אהבנו אותו כולנו. אבל הוא מת. נדרס
מסכן. החברה שלו אחריי נסעה רוורס, ודרסה אותו. נשים, נו מה?
בגלל זה אני לא מתווכחת עם בעלי כשהוא אומר לי שנשים לא יודעות
לנהוג. אמת.

את בעלי הכרתי במפגש שלו עם האחים שלו באיזה פונדק ליד הבית
שלי, עבדתי שם אז. וכל האחים שלו השתכרו ועשו רעש ובלאגן, רק
הוא התנהג כיאות. הוא גם היחיד שלא שתה. והתלהבתי. הוא נראה כל
כך אנושי לידם, שהתאהבתי. הוא ניגש אלי וביקש שאבוא לנגב את
שברי הזכוכיות שאחיו הותירו. ורק אחרי כמה פעמים שזרקתי אליו
חיוך, הוא ניגש וביקש את מספר הטלפון שלי, כשהוא שעון על
הדלפק, ועם העיניים בוחן את החזה שלי, ואת המותניים. חשבתי אז
שזה מה זה חושני ומגרה.
אחרי כמה שנים שדיברנו על אותו ערב, התברר לי שהוא זהה לכל
אחיו וכי באותו הערב הוא היה הנהג אז הוא לא יכל לשתות, וגם זה
היה התור שלו להשגיח על השיכורים שלא ימוטטו את המקום.
עכשיו בארוחות פתאום הדמיון בין כולם מתגלה.

אני לא מסתדרת במיוחד עם הנשים של האחים שלו, כולן עקרות בית
לא מפותחות שכלית במיוחד, כל היום הן מדסקסות על חומרי ניקוי,
ועל תכניות בוקר למיניהן, רבות על  'מי האח הכי מוצלח במשפחה'.
רק להבנה כללית, כל האחים כולם עוסקים במכונאות רכב, מלבד אחד,
מובטל. אישתו, האישה הכי צווחנית עלי אדמות. אף אחד לא מדבר
איתה, אלא אם היא מדברת, כי מהר מאוד היא משתדרגת לצרחות.
שאר הנשים גם ככה לא משתפות אותי יותר מידי בדיבורים אז אני
מנודה מראש. אבל זה בסדר. אני מבינה. אני לא כועסת.
מילא קיבלתי את המטבח הכי קטן, את האח הכי שמנמן, מילא את
הדירה הכי ישנה, את המוגבלות בלבשל, ילד הומו, בעל עם זין כל
כך קטן שכשהילד הראשון נולד, הזין שלו נראה גדול ובעלי חשד
שהוא לא ממנו. ונידוי חברתי. אה, מה אכפת לי בעצם, אחרי הכל
אני אשאר תמיד אשכנזיה טהורה ומפותחת, והם כולם מזרחיים מדרום
תל- אביב. כן מה, מה אכפת לי.
האורחים הגיעו.
צריכה ללכת לפזר נשיקות.
ביי.