אני נכנסת לחדר החם. קר בחוץ, אבל אני כבר בפנים.
התנור האדום דולק בפינת החדר, אתה יושב על הספה שעוטפת את
המתיישבים בתוכה, בכריותיה הגדולות.
חזרתי מהעבודה החדשה, כבר לא כואבות הרגליים,
מלצריות משרתות אותי במסעדות, לא להפך.
החום מפתיע אותי.
זהו לא יום ההולדת שלי,
אבל אני מרגישה כמו במסיבת הפתעה שתכננו עבורי,
ששמרו בסוד, שלא אגלה.
שיהיה לי את הפרצוף המופתע הזה שאתה כל כך אוהב,
שכל כך קשה להוציא ממני.
פרצוף מופתע, מחויך. פרצוף מיוחד, פרצוף נדיר.
ואתה נדיר.
אתה יושב על הספה הגדולה.
מחייך.
הרגליים שלך מסוקלות ואתה שוקע בספה. הכריות הגדולות שלה
עוטפות את הגוף הרזה שלך,
את שרירי הזרועות, את החולצה הקצרה השחורה, שקורצת לי כאומרת
"תגרמי לו להשמין".
אני מחזירה לה קריצה קטנה,
אני אוהבת אותו כמו שהוא.
השיער השטני שלך שהשמש חרטה בצבעו פסים זהובים מהגלישה, מזכיר
לי את הקיץ.
הוא אסוף בגומיה שחורה,
וכשהוא לא, הוא מתפזר על הכתפיים החסונות שלך, הרזות.
המנורה שבתקרת הסלון הקטן לוחשת לנו אור צהוב, עמום, מלטף.
מעולם לא אהבתי אורות פלורסנט לבנים וקרים.
שולי המכנס שלך רטובים משלוליות של גשם, חזרת רק לפני כמה
דקות.
הדלקת תנור. מתחמם. החיוך שלך. אין חיוך כזה בכל תל אביב.
בכל העולם אין חיוך כזה. ואתה קורן. קורן ממני, קורן את עצמך.
כמה יפים אנחנו.
כמה ימים לפני כן, כשנסעתי לחיפה, געגועים קטנים עטפו אותי
ברכבת, והגשם עטף מבחוץ, שקוף, התגנב, כמו בצעדי חתול על
החלון.
רכבת.
הם לא תקפו הגעגועים. הם עטפו.
הם היו נעימים, ידעתי שיש לי משהו לחכות לו.
ועכשיו,
עכשיו אני כאן.
איתך.
העיניים הירוקות שלך מחייכות אלי.
כבר הספקתי להיכנס להתקלח ולהתיישב לידך.
היד שלך מונחת על הכתפיים שלי,
הרגל שלי שכובה על ירכיך.
אין לנו הרבה.
תנור קטן אדום,
מנורה אחת,
עציץ שהצמח בו משלח עלים ירוקים רכים לכיוון קרני השמש המשיגות
אותו מן החלון.
אחד את השני.
ואתה יושב ומחייך לי.
הבחור שממול, בחלון המטבח מחייך אף הוא,
אולי לעולם לא אוהב אותו.
אולי זה כבר לא משנה. |